ציפי בוואלס עם באשיר

אתמול התבשרנו בצער רב וביגון קודר שהסרט "ואלס עם באשיר" מעד בדרכו הבטוחה אל האוסקר ובמקומו זכה סרט יפני שאיש לא ספר כלל. באותו אופן התבשרנו גם כי ציפי לבני איננה מעוניינת להצטרף לממשלת אחדות עם בנימין נתניהו כיוון שדרכה לא דרכו.

אודה ולא אבוש, את הסרט "ואלס עם באשיר" לא ראיתי, וכנראה גם לא אראה. אחרי תצוגת הנפל של הבופור, שגם הוא היה מועמד לאוסקר ונדחה, ולאחר שצפיתי בבופור והסכמתי בכל מאודי עם האקדמיה, אין צורך עוד לראות את ה'ואלס'. עיון בדברי אלו שראו את הסרט מבהיר את העובדה הבאה: סרט ישראלי המועמד לאוסקר אחת דתו להיות סרט ברנז'אי שכל אמנותו מתמצית באנטי-ישראליות, אנטישמיות, ורק כך סלל דרכו עד כמעט לפסגה, רק כך גייס גם את המימון וגם את אהדת התקשורת הממוסדת. "ואלס עם באשיר" הוא יצירת מופת של הלקאה עצמית של יהודים על עצם היותם חיים ולוחמים, וככל שיציג את צבא היהודים וממשלת היהודים וחיילי היהודים כיודו-נאצים (כמאמר אחד ממובילי הגלותיות בארץ ישראל ישעיהו ליבוביץ') הרי זה משובח.

אודה ולא אבוש, שמחתי לשמוע שהגברת ציפי לא מעוניינת בוואלס עם נתניהו. במקומו היא מעדיפה ואלס עם באשיר, או בשאר, או אבו-מאזן. ציפי לבני היא כיום המלכה הלבנה של אותו חלק של העם הרואה בעצמאות יהודית בארץ ישראל מארה חולה, שורש כל רע, פצע מזוהם שיש לכרות ולצרוב. בדומה לאקדמיה לאמנויות הקולנוע שרובה יהודים ועוזריהם, שהחליטו שלא לתת את הפרס ליצירת "אמנות" שכולה הלקאה עצמית יהודית, גם העם החליט שלא לתת את הבכורה למלכה הלבנה ולמיעוט שאותו היא מייצגת. ציפי המפסידנית יכולה להמשיך ולרקוד ואלס עם באשיר המפסידן. נתניהו באותה עת יקים ממשלה יציבה ונאמנה לעם ולארץ, נטולת הלקאה עצמית, ומשוחררת מאימת התקשורת הממוסדת שכולה אבלה על נפילתו של הוואלס, ונפילת המלכה הלבנה.

ואלס עם באשיר, המסע אל תום האלף, וציפי לבני - הם כולם תסמינים של המחלה של שנאה עצמית והלקאה עצמית שממנה, כך אני מקווה, אנו מבריאים. כל הכבוד לאקדמיה על בחירתה, וכל הכבוד לעם ישראל היושב בציון על בחירתו.