לפרשת השבוע: תרומה ומס

בניית המשכן, עליה הצטוו בני ישראל בפרשתנו, הייתה רק השלב הראשון בשרשרת של הקמת היכלות לשכינה. הרמב"ם מתאר את הגלגולים השונים בתחילת הלכות בית הבחירה, בעקבות דברי חז"ל:

"וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה [=זמני]... כיוון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגִלְגָל 14 שנה שכבשו [את הארץ] וחילקו [אותה לשבטים]. ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא הייתה שם תקרה. ו-369 שנה עמד משכן שילה, וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש. וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים [=בית המקדש בירושלים]. וימי נוב וגבעון 57 שנה".

היו הבדלים ניכרים בין המקומות השונים. המשכן היה כולו ארעי: יריעות מבד, קירות מעץ, גג מעורות. שילה היה שלב ביניים: בניין אבן ועליו גג עורות. על המבנים בנוב וגבעון איננו יודעים, אך מאחר שהרמב"ם משתמש בלשון "מקדש" נראה שהם היו מבני אבן מלאים. מקדש שלמה היה מפואר במיוחד, עם שיש וארזים וזהב. בית המקדש השני היה בתחילתו מבנה קטן ועלוב, ורק בימי הורדוס הוקם המבנה עליו אמרו חז"ל שהיה אחד היפים בעולם.

היו גם הבדלים בתפקוד ובמעמד ההלכתי. בזמן המדבר, הותר לבני ישראל לאכול בשר רק מקורבנות שיקריבו במשכן. לעומת זאת, כאשר שכן המשכן/המקדש בשילה, נוב וגבעון, לא רק שהותר לשחוט בהמות לאכילת חולין, אלא שגם היה מותר להקריב קורבנות יחיד בבמות במקומות אחרים. ואילו ברגע בו הוקם בית המקדש הראשון, נאסר לעולמים השימוש בבמות.

התלהבות במדבר, תרעומת בימי שלמה

היה עוד הבדל מהותי, עליו נרחיב את הדיבור: מקורות המימון. המקור העיקרי להקמת המשכן היה זה שנתן לפרשת השבוע את שמה: תרומה. התורה מונה פעמיים את חומרי הגלם שהתבקש העם להביא: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן ועוד ועוד. גם העבודה נעשתה בהתנדבות, הן בידי גברים והן בידי נשים. ההתלהבות הייתה כה גדולה, עד שתוך יומיים נאספו כל החומרים הדרושים. הנשיאים - שביוהרה מסוימת אמרו שיראו מה חסר ואז ישלימו - נאלצו להסתפק בהבאת האבנים היקרות לאפוד ולחושן ובתרומת הבושם והשמן למאור, לשמן המשחה ולקטורת הסמים.

עם זאת, היה גם חלק של מיסוי חובה. בני ישראל הצטוו לתת שלוש פעמים מחצית השקל כל אחד: הראשונה לצורך המניין (שהרי אסור לספור בני אדם). השנייה למימון קורבנות הציבור, והשלישית שימשה לבניית אדני הכסף עליהם ניצבו קרשי המשכן והווים עליהם נתלו היריעות.

איננו יודעים דבר על מקורות המימון למקדשי שילה, נוב וגבעון. הדעת נותנת, שבהעדר שלטון מרכזי חזק באותם ימים - השופטים היו ברובם מנהיגים שבטיים, שאול ודוד נאלצו להיאבק קשות כדי לכפות את מרותם - היה קשה ואולי בלתי אפשרי לגבות מס אחיד וכללי למימון הבנייה.

לגבי בתי המקדש, אנו יודעים טוב בהרבה. מקדש שלמה נבנה מתקציב המדינה והוא חייב הטלת מיסים כבדים, הן בכסף והן בכוח אדם. על עבודות הענק, שחלקן נעשו בכפייה, מספר לנו התנ"ך במפורש: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, ויהי המס שלושים אלף איש. וישלחם לבנונה [להביא את עצי הארזים] עשרת אלפים בחודש חליפות [=לסירוגין], חודש יהיו בלבנון, שניים חודשים בביתו... ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סַבָּל ושמונים אלף חוצב בהר. לבד משרי הניצבים לשלמה אשר על המלאכה שלושת אלפים ושלוש מאות, הרודים בעם העושים במלאכה" [מלכים א' ה', כ"ז-ל']. בהמשך אומנם נאמר שהעבדים היו נוכרים שישבו בארץ, אך מן ההקשר שם לא ברור האם אותם עבדים בנו גם את בית המקדש או רק את מפעלי הענק האחרים שלו. יתרה מזאת: ברור שלפחות 30 אלף העובדים בלבנון היו יהודים ("מס מכל ישראל").

על העול הכספי אנו שומעים בימי בנו של שלמה, רחבעם. המלכתו תחת אביו לא הייתה מובנת מאליה והעם הציע לו עסקת חליפין: "אביך היקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך". רחבעם כידוע השיב בשלילה שחצנית ("אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים") ובכך הביא לפילוג הממלכה. ברור גם שההוצאות הציבוריות העצומות גרמו לאינפלציה, אם כי הנביא מנסה לתאר אותה בלשון חיובית: "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה... וייתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים". אין ספק, שהיה זה שילוב שהכביד ביותר על רוב שכבות האוכלוסיה, וכאמור הביא לתוצאה הטרגית של פילוג שמעולם לא התאחה.

בין עזרא להורדוס

בימי שיבת ציון, בהנהגתם של עזרא ונחמיה, שוב נבנה המקדש מתרומות. כורש מלך פרס התיר למעוניינים בכך לעלות ארצה ולבנות את המקדש, והוסיף: "וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם, ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלקים אשר בירושלים" [עזרא א', ד']. כלומר: מי שאינו עולה בעצמו לירושלים, מצטווה לסייע כספית. בהמשך מספר עזרא, שראשי המשפחות שהגיעו ירושלימה "התנדבו לבית האלקים להעמידו על מכונו, ככוחם נתנו לאוצר המלאכה" וכאן בא פירוט התרומות.

מקדש הורדוס, לעומת זאת, נבנה מתקציב המדינה. הגמרא מספרת באריכות כיצד הגיע הורדוס להחלטה להקים את המקדש, כאות חרטה על כך שהרג את זקני העם שהתנגדו למלכותו [בבא בתרא, דף ג' ודף ד']. המחקר ההיסטורי מלמד, שהורדוס - בן למשפחת גרים שהיה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות - הקים את המקדש בירושלים כאיזון למפעלי הבנייה שהקים עבור תושבי הארץ האחרים ועבור אדוניו הרומאים.

לסיכום: משכן משה הוקם משילוב של תרומות ומס. מקדשי שילה, נוב וגבעון הוקמו כנראה מתרומות. מקדש שלמה הוקם בכספי מיסים ובעבודות כפייה. מקדש עזרא נבנה מתרומות. ואילו מקדש הורדוס מומן במיסים ומאוצר המלך.

האם יש לכך משמעות מעבר לעובדות ההיסטוריות? נראה שכן, ועלינו לחפש אותה בגורלם של המקדשים השונים. משכן משה הוא היחיד שלא חרב לעולם. הוא עמד במדבר, עמד בגלגל והועבר בצורה יזומה לשילה. ואילו הכלים שעשה משה שימשו ברציפות עד חורבן הבית הראשון (למעט הארון אותו גנז יאשיהו כמה דורות קודם לכן). מקדשי שילה, נוב וגבעון חרבו בזה אחר זה. מקדש שלמה חרב. מקדש עזרא חרב, אם כי במטרה לבנות במקומו בית מפואר בהרבה. ואילו מקדש הורדוס חרב גם הוא.

אחדות בהקמה, אחדות בתפעול

המקדש הוא המוקד הרוחני של עם ישראל. הוא מסמל את אחדות העם. קורבנות הציבור מובאים מתרומה שנתית אחידה של מחצית השקל - העשיר לא יַרבה והדל לא ימעיט. כל ישראל מתפללים עד היום לעבר הר הבית, מקומו של המקדש. לכן, הקמתו צריכה להיות פרי מאמץ משותף.

כאשר המקדש נבנה מתרומות בלבד, ברור שלא כולם שותפים ובוודאי שלא בצורה שווה. גם מיסים מטבעם אינם שוויוניים. ודאי שהקמת המקדש מכספו של המלך אינה יוצרת את אותה שותפות.

לעומת זאת, המשכן שילב הן את השותפות והן את נדבת הלב. מצד אחד נגבה המס האחיד, ולא במקרה שימשו ההכנסות ממנו לבניית האדנים עליהם ניצבו העמודים - לאמר: השותפות האחידה היא הבסיס לכל קיומו. מצד שני ניתנה אפשרות למי שבידיו האמצעים ובליבו הנכונות, להעניק יותר. לכן המשכן עמד לאורך זמן, לכן הוא לא חרב לעולם. זהו כמובן גם לקח מוסרי לדורות, כיצד יש לשלב בין היחיד לבין הרבים, בין בעלי ההון לבין חסרי היכולת. כי רק כולם ביחד יכולים להקים את המשכן, רק כולם ביחד יכולים להשרות את השכינה בישראל.