בכנס הנוכחי בשארם אל שייך, שבו השתתפה, לראשונה כשרת החוץ, גברת קלינטון, גויסו 4.5 מיליארד דולר שמיועדים לשיקום רצועת עזה. אם נחשב את מיליארדי הדולרים שהושקעו בעזה ובגדה, מאז שנות ה-90 ,נגלה שניתן היה להקים העתק מושלם לסינגפור, כאן במזרח התיכון או אולי אף מתחרה למדינות המפרץ הפרסי.
כשמדובר בתמיכה כלכלית, כפי שאנחנו ומדינות רבות נוספות בעולם מקבלות מארה"ב, מדובר בתהליך שמייצר מחוייבות הדדית, זהות אינטרסים, גם אם המחיר של תמיכה כזאת מאפשר למדינה התומכת להביע את דעותיה, להתערב במידה כזאת או אחרת ואף להשפיע על התנהגותן של מדינות ושליטים. למרות זאת אין כל פסול במערכת יחסים שכזאת, היא מספקת תעסוקה, מניעה את הכלכלה של שתי המדינות, מסייעת בפיתוח תשתיות ומעודדת צמיחה כלכלית ושיתופי פעולה במגוון רחב של תחומים.
במקרה של תושבי רצועת עזה ויהודה ושומרון, ששואפים להקים מדינה עצמאית, מדובר במלכודת דבש שהם לא רוצים, וגם אם היו רוצים אינם יכולים לצאת ממנה. הם נמצאים כבר מ-1948, בעיקר בגלל מדיניות מדינות המערב ומדינות ערב, במצב הדומה לחולה אנוש שמותו קרב שמוחזק בחיים בצורה מלאכותית. במקרה של הפלשתינים, האמצעים המלאכותיים הינם מיליארדי דולרים, שניתנים על-ידי מדינות רבות בעולם בהנהגת הפטרון העולמי, ארה"ב, שנציגיו הנוכחים הינם מר ברק אובאמה והגברת הילרי קלינטון, בסיוע צמוד של האו"ם. כל התמיכה והסיוע הכספי לא קידמו את מצבם אפילו לא במעט ובמקום זאת הם ממשיכים לקדם טרור.
האו"ם, באמצעות אונרר"א, מוביל מדינות המפלה בצורה גסה את התייחסותו לפליטים במדינות אחרות בעולם, שמצבם קשה הרבה יותר, לעומת התייחסותו ותמיכתו בפלשתינים. לכן, באופן פרדוקסאלי, ארגון אונרר"א, שמטרתו לסייע לפליטים, הפך להיות אחד הגורמים העיקרים הנושאים באחריות להישארותם של הפלשתינים במצבם כפליטים נתמכים וללא כל עתיד. זכיית ארגון החמאס, שהוא ארגון טרור מוסלמי, בבחירות, הינה תוצר, בין היתר, של השחיתות שבה נהגו אנשיו של ערפאת ולאחר מכן אבו מאזן, ובעקבות זה נבעטו מהשלטון ברצועת עזה.
גם לישראל יש חלק בדחיפת תושבי עזה לידיו של החמאס. למרות זאת התושבים בגדה ורצועת עזה הינם האחרונים שנהנים מקיומו של הארגון, בסופו של יום, בכל הקשור לעתידם. הנהנים העיקריים הם אלו שמשעבדים את הארגון למען מטרותיהם, בין אם ארגונים בינלאומיים, מדינות שמחפשות יכולת השפעה באזור וארגוני טרור פלשתינים, שהשתמשו, ומשתמשים גם היום, באמבולנסים ובמשרדי הארגון, כמקומות מסתור לכלי נשק ואמצעי חבלה.
גילוי נאות: אין ברצוני לפסול באופן גורף את עבודת הקודש שעושים אנשי ארגוני הסיוע בעולם, שמגיעים למקומות נידחים בעולם הן כיחידים או בקבוצות קטנות, לעיתים תוך סיכון חייהם, וזאת על-מנת לעזור לאלו שלא שפר עליהם גורלם. בנוסף, לא ניתן להתעלם ב"תרומתנו" למצבם של הפלשתינים ללא קשר לדעותינו הפוליטיות. זה לא פותר את הפלשתינים מאחריות לגורלם אבל לא צריך לספק לנו סיבה להמשיך לעזור להם לטבוע, אם לא בשבילם אז בשבילנו.
לכן, לדעתי, אחת המטרות החשובות עבור מדינת ישראל, של מבצע "עופרת יצוקה", וגם כל הסדר עתידי עם הרשות הפלשתינית, חייב להיות פירוקו הסופי והמוחלט של ארגון אונרר"א, הפסקת העברת הכספים האוטומטית לידיו של אבו מאזן, והעברה בצורה של הלוואה או סיוע אזרחי מעשי ולא סכומי כסף שהולכים לשום מקום, במקרה הטוב, או לכיסיהם של המנהיגים. דרישה כזאת הייתה מחייבת את אבו מאזן לחשוב ולהתנהג בדרך של רשות מדינית ולא כנתמך סעד, שלא יכול וגם לא רוצה לעזור לעצמו וממשיך לדשדש בביצה של ארגון ללא כוח או השפעה. אם חפצי חיים ועצמאות הם, דרישה כזאת צריכה להתקבל בברכה, ומשם תהיה קצרה הדרך למעשים ולא לדיבורי סרק.
