שבת בבוקר, קור ירושלמי חורפי מקדם את פני הבאים מהשפלה. רחבת הכניסה לבית ראש הממשלה הומה בתנועה ערה ובלתי שגרתית, על המדרכה אוהל לבן מעוטר שלטים והומה אדם. המון רב הגיע לכאן, לאוהל המחאה של משפחת שליט. תור ארוך משתרך אל מחוץ לאוהל, כולם רוצים ללחוץ את ידי המשפחה, לעודד, לחזק, לתמוך ולחבק. כמעט לכל אחד יש מה לומר.
נועם שליט, אבא של גלעד, עומד בקצה האוהל, בסבלנות ובסובלנות, מקשיב לכולם, לוחץ ידיים, משתדל לחייך, אפילו מתפנה להחליף מילה עם ילדות קטנות וביישניות. אמא שלהן הביאה אותן לכאן ללמוד מהי הזדהות, מה זו מחאה, הן הכינו ציורים לגלעד, ממש לא יודעות מה לומר, עדיין לא מבינות את עוצמת האירוע, אך מתרגשות מעצם המעמד.
מהיכן לו, לנועם, תעצומות הנפש? אני עומד בצד, מתבונן באבא של גלעד, לא יכול לעצור את הלחלוחית שמתעקשת להצטבר בזוויות עיניי. מנסה להבין, מנסה לשים את עצמי במקומו. שאלות חולפות במוחי, היכן יש עוד אנשים כמו האיש הזה? כיצד אפשר לשרוד במצב כזה? איך אפשר לתפקד כך? מהיכן העוצמות הנפשיות האלה?
כשלוש שנים, האיש המופלא הזה, סוחב על כתפיו עול כבד מנשוא, אין ספק שאיש לא הכין אותו לכך. פתאום, יום אחד, קם אדם ולפתע נוחת עליו אסון בלתי נתפס, גורל בנו הלוחם לוט בערפל ואולי אפילו עגום. כרעם ביום בהיר הוא ומשפחתו חשופים פתאום לעיני כל, משפחה צנועה ונורמטיבית הופכת בבת אחת למרכז התעניינות בארץ ובעולם, חשופים לכל מיני אינטרסנטים, מהם חיוביים מהם פחות, הוא ומשפחתו צריכים להתמודד עם כל מיני שמועות, מהן גם זדוניות, להילחם כנגד ממסד שלא תמיד מנדב מידע, נעים בין תקווה לכאב גדול, לייאוש. האבא עומד מול כולם, בגב זקוף, בנועם הליכות, בשליטה עצמית ראויה לכל שבח.
אילו אני במקומו... אני מנסה לדמיין לעצמי מה אני הייתי עושה אילו חלילה הייתי במצבו, הדמיון עובד שעות נוספות, אך ברור לי לחלוטין שאני הייתי הופך עולמות, ממש לא בנועם, ממש לא כמו נועם.
מה יכול להועיל יותר? רק לאל פתרונים.
רוצים את גלעד בבית! שמועות רצות בתקשורת, יש אפשרות ל"עסקה" שאמורה אולי לשחרר את גלעד, את המתח אפשר לחתוך בסכין, העם מפולג, יש המוכנים לכל מחיר ויש החושבים אחרת, המשפחה והתומכים נקרעים בתוכם, אותם לא מעניין מה המחיר, הם רוצים,
ובצדק, את גלעד בבית.
שבוע חולף, ה"עסקה" לא יצאה לפועל, "התפוצצה", שחרור גלעד שליט נראה כרגע רחוק מתמיד. כרגיל יש סתירה במידע המגיע מהמקורות השונים, כל צד מספר את גירסתו ותירוציו, אבל את המשפחה זה ממש לא מעניין, גורל הבן שלהם עדיין לוט בערפל, הם רוצים אותו כאן ועכשיו.
הזדהות תמימה עם המשפחה ליל שישי, אנחנו מחליטים לעלות שוב לירושלים, למסע תמיכה נוסף במשפחת שליט. על המדרכה שולחן, על מפה לבנה יש כל טוב, לשולחן הסבה המשפחה עם מספר מצומצם של קרובים ותומכים, מקדמים את פני השבת. הקור הירושלמי העז מנשוא אינו מרתיע, פטריות החימום עובדות שעות נוספות, מנסות ככל יכולתן להקל על השהייה. מדי פעם עוברת מכונית וצפירת הזדהות מחרידה את שלוות הרחוב הירושלמי. עוברי אורח עוברים, מברכים, לעיתים מתעקשים ללחוץ יד. זרם דל של מבקרים מגיעים במיוחד להביע תמיכה, מברכים, מזדהים וממשיכים לדרכם. לפתע מגיעה קבוצה גדולה של בני נוער, הרחוב התמלא חיים, תלמידי בית הספר
"בית ירח" הגיעו לכאן, כל אחד ואחת מהם מביע את ההזדהות, כל אחד בדרכו שלו, דגל ישראל נשלף ומיד מתארגנת קבוצה לכתוב על הדגל מילות הזדהות, ההתרגשות רבה, ברכות, עיניים נוצצות, תום נעורים במלוא תפארתו.
מסביב למתחם שולחנות עמוסי כל טוב, מגשי חימום גדולים עם מגוון מנות עיקריות, בקבוקי יין רבים, עוגות מסוגים שונים וכמובן שתייה חמה, הכל משופרא דה שופרא, הכל מכל הלב. בצד עומד בחור צעיר, על זרועו ילדה קטנה ומתוקה, מחלק הוראות לעוזרים ולמלצרים: "תביאו עוד עוגות, חסרות צלחות, חסר שתייה, צריך עוד מנות...". כרגיל, איני יכול להתאפק, אני שואל אותו אם יש לו קשר לקייטרינג הזה, בצניעות רבה הוא מאשר את השערתי, אבל רק מאוחר יותר התברר לי עד כמה הבחור הזה עושה למען באי אוהל המחאה. שחר לוי, בעל מסעדת
TESTOBAR, עושה הרבה בשקט, בצניעות ומכל הלב, הוא עוזר ותורם מכל מה שהוא מסוגל ואולי מעבר לכך.
הזוג הטרי לא עזב את משפחת שליט לאנחותיה על ספסל ליד המתחם ישן מחוסר בית, עטוף שמיכות, מנסה להתחמם, המהומה מסביב אינה מעניינו, אך גם אותו לא שכחו, בקבוק שתייה וצלחת גדולה ומפוארת, עמוסת מטעמי גורמה ממתינה לו ליד הספסל.
בחוץ הקור עז, אבל הלב מתחמם, סיפור זה מחמם את ליבי וגורם לי התרגשות רבה, עם ישראל מוכיח שבשעת צרה הוא יודע לפתוח את הלב והנשמה, הסולידאריות חוגגת. סיפורים נוספים ורבים מספור מתחילים לצאת לאוויר האוהל. עוד אנחנו מקשיבים לסיפורים ומגש ענק, עמוס פירות, מעוטר באגוזים מעשה מלאכת מחשבת, מגיע לאוהל, עוד תרומה של עוד משפחה אלמונית. אחת מקרובות המשפחה מספרת לנו על זוג צעיר שנישא לאחרונה, הזוג הגיע ורצה לתרום סכום כסף למען המאבק, נועם שליט לא הסכים בשום אופן לקחת כסף מהזוג הצעיר שרק החל את חייו המשותפים, למרות הסירוב הגיע הזוג למשמרת המחאה הצעירה שבאוהל הסמוך, השאיר להם צ'ק על סך 5,000 שקל ועזב לדרכו.
מלון
"פרימה המלכים" הנמצא בסמוך, תרם מספר חדרים לנוחות משפחת שליט וקרוביה, ועוד ועוד.
ממשיכים במחאה ובהכנת שיעורי בית משפחת שליט החליטה שביום ציון 1,000 ימי השבי של גלעד הם מפסיקים את המחאה שלהם באוהל המחאה שליד בית ראש הממשלה.
המשפחה החליטה, אך הדור הצעיר החליט אחרת, קבוצת נערים ונערות בגילאי 16-15 נמצאת עם משפחת שליט כל התקופה, הם חיים כאן, ישנים כאן ועוזרים בכל משימה, בתחילה ישנו על המדרכה החשופה בקור העז ובגשם, במשך הזמן אנשים טובים תרמו מזרונים, נבנה אוהל נוסף, הובאו פטריות חימום והתנאים שופרו במעט. קבוצת נוער זו החליטה להמשיך את המאבק, גם לאחר שמשפחת שליט תחזור לביתה. כאסטרטגיה, אין לקבוצה תאריך יעד לסיום, הם נשארים כאן. "מה עם הלימודים?" - אני שואל. "נכון", עונה לי אחת הצעירות - "הפסדנו לימודים מדי פעם אך אנחנו משתדלים להשלים". "ומה הלאה?" - אני מקשה ושואל. "אנחנו מתכננים ללמוד כאן, ביקשנו ממורים שיעבירו שיעורים כאן...", עונה לי הצעירה ללא היסוס.
"ארץ ישראל היפה זה כאן" אני חושב לעצמי, חבל שאת ארץ ישראל היפה איננו רואים גם בזמן שיגרה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
