בינה ישראלית יצוקה

יסלחו לי הפמיניסטיות על הבדיחה הפסוידו–שוביניסטית הקשורה לבלונדיניות, אך לדאבוני הרב לא מצאתי פתיח טוב יותר כדי לתאר את האירועים של השבוע האחרון. השאלה היא, איך מכנים בלונדית אמיתית אשר צבעה את שערה לשחור? בינה מלאכותית. כמובן שאין זה נכון במציאות, אך זהו הסטריאוטיפ. כך גם ראשי המדינה, הפוליטיקאים הציניים, המומחים האולטימטיביים אשר בעיני עצמם הם התגלמות החוכמה, הופכים את אזרחי ישראל לצופים פסיביים בקרקס המכונה ניהול המדינה.

כישלון המשא-ומתן עם חמאס אינו יכול להעיד על אחריות הממשלה לכך. לכאורה, ממשלת ישראל שמה סייגים ברורים ל"מחיר" שהיא מוכנה לשלם עבור השבוי. הרושם הוא ששיקולים של ביטחון לאומי, כבדי משקל הם שהכריעו את הכף לדחות את ההצעה. לו אלה היו העובדות, ייתכן והיה מקום להלל ולשבח את הממשלה. הבעיה היא ששחרורו או אי-שחרורו של גלעד שליט אינו יכול להישקל רק מתוך פרספקטיבה של שיקולי ביטחון מובהקים, אלא יש כאן נושא מוסרי ממדרגה ראשונה. האם שיקולים אלה נשקלו באיזה שהוא שלב במהלך כל המשא-ומתן? ספק. על-פי הידוע, ממשלת ישראל לא הייתה מעורבת באופן אינטנסיבי במשא-ומתן אלא דווקא הגורמים הביטחוניים. אותם גורמים ביטחוניים אינם מוסמכים ואינם אחראים לשקול שיקולים אחרים זולת השיקולים הביטחוניים המובהקים. ברגע שאותם גורמים ביטחוניים הצביעו על הסכנות הביטחונית, הממשלה או אלה מבין השרים שהיו מעורבים במו"מ נעמדו דום בפני ההמלצות של אותם גורמים ביטחוניים. ובדיוק כאן הכשל המלווה את ישראל מזה שנים רבות לא רק בנושא שבויים אלא בכל נושא הביטחון הלאומי. האם לשחרר רוצחים עם דם על הידיים תמורת חייל שבוי זו שאלה ביטחונית-מבצעית בלבד? ודאי שלא. מי שאמור לטפל בכך ולגבש מדיניות ברורה הם המנהיגים, שרק להם חייבת להיות תמונה כוללת של ביטחון לאומי. אם משאירים את המלאכה רק לראש השב"כ או ראש אמ"ן או כל גורם ביטחוני אחר, אין לצפות לתוצאות אחרות. את הגורמים המקצועיים יש לשמוע ולהיוועץ בהם, אך ההחלטות חייבות להתקבל רק על-ידי הגורמים המדיניים, זאת לאחר שקילת כל ההיבטים. לא תהיה זו הגזמה אם נשער שלא כך היו הדברים גם בפרשת שליט, כפי שלא היו במשך שנים רבות מאוד.

בשיחה פרטית, הודה אחד מראש אמ"ן לשעבר שבישראל אין כל אפשרות לניהול נכון של ענייני הביטחון והחוץ, משום אי ההבנה הבסיסית של האויב הערבי. למען האמת, סברתי שהאיש מתלוצץ ואפילו מראה סימנים של יהירות מוכרת לכל. במשך השנים הבנתי - האיש צדק מאוד.

קחו למשל את נושא ההגבלות שישראל מבקשת להטיל על האסירים הביטחוניים בישראל. זו דוגמה קטנה לאי–הבנה בסיסית של הצד שכנגד, המכיר היטב את "אויבו". רק כסיל אינו מסוגל להבין שאותם אסירים "כבדים" אינם חוששים מדבר, כי הם מונעים על-ידי דחפים דתיים או לאומניים הגוברים על כל מהלך רציונאלי של ישראל. ההיסטוריה מוכיחה ששום אדם חדור אמונה צרופה לא נבהל מתנאים קשים ביותר בכלא, אפילו המדובר בבתי הכלא הנוראיים ביותר. ישנן דוגמאות אין ספור של אנשים שהיו מוכנים לשלם בחייהם ובלבד שלא ישתפו פעולה עם הכולאים. המחבלים ה"כבדים" שם עשויים מזן זה. מאידך, לחמאס אין כל סנטימנטים כלפי הכלואים, כי מבחינתם הם מהווים הוכחה ניצחת להתעמרות כביכול של ישראל בפלשתינים. אכזריותם המחשבתית והמעשית ידועה לכל. את אלה אנו מנסים להפחיד בהגבלות בכלא?

גם השלכת יהבנו על מצרים שהיא תביא לעסקה המקווה, הייתה טעות מדינית שאפילו טירונים פוליטיים לא היו עושים. המקום צר, לכן אין זה המקום להסביר בפרוטרוט את הסיבות. מצרים אינה יכולה להיות המתווך האולטימטיבי.

ישרי דרך ומשפטנים בעלי מוניטין של שומרי זכויות האדם והאזרח מנסים לקבע בדעת הקהל הישראלית את העובדה שמדינה החתומה על אמנות בינלאומיות אינה יכולה לנהוג כפי שנוהגים ארגוני הטרור. לצערי, גם כאן הקיבעון או הטמטום מהווים מחסום והוכחה לאי-הבנה בסיסית של הצד שכנגד. למדינת ישראל מותר להתגונן בפני איומים ממשיים על אזרחיה. עד היום לא הייתה כל מניעה לנקוט בצעדים חריפים כנגד המחבלים הכלואים בישראל, אך לא רק זאת. הלחץ והמדיניות הבלתי מתפשרת היו צריכים להינקט כנגד החמאס וכל הארגונים האחרים. המלחמה בעזה הייתה הזדמנות פז שהוחמצה. ראשי החמאס היו צריכים לשכון יחד עם חבריהם בישראל. ישראל הייתה צריכה להודיע חד וחלק שכל המעברים לעזה סגורים ומסוגרים ולו סיכה אחת לא תיכנס אליה. ניתוק כלכלי מוחלט תוך כמה חודשים. מצרים ומדינות אחרות מסוגלות לסייע, רק לא ישראל, וכהנה צעדים נוספים, ללא חשש או מורא מה יגידו.

רק כשנבין זאת, יהיה סיכוי לימים טובים יותר.