חומש ויקרא ראשיתו בקורבנות וטוהרה, הֶמשכוֹ בכשרוּת המאכלים וטהרת המשפחה והכהנים – דרך קידוש האדם במצוות - וסופו בשמיטה וגאולת קרקעות. לכאורה, שלוש הפרשות הראשונות העוסקות בקורבנות, בטהרה ובנגעים, הן פרשות טכניות – בניגוד לפרשות הדרמתיות של מכירת יוסף, יציאת מצרים ועוד.
אולם בדומה לתיאור מלאכת המשכן בחלקו השני של ספר שמות, שֶׁאף הוא טכני בעיקרו, אך כפי שראינו בעל מסרים מרכזיים, כך גם בפרשות אלה בין השורות והמילים טמונים מסָרים חשובים ביותר.
אכן, חז"ל מצביעים על כך כי בתלמודי תורה מתחילים תינוקות של בית רבן בלימוד חומש ויקרא, שכן "יבואו טהורים ויעסקו בטהרות". אין ספק, השפעת פרשת הקורבנות והנגעים על טוהר הגוף והנפש, מחלחלת בנשמות הטהורות של הגיל הרך ומותירה את חותמה לכל החיים.
שוויון לכל
לא רק בשפה הטכנית והיבשה פרשת ויקרא היא הֶמשכוֹ של ספר שמות בתיאור מלאכת המשכן, אלא גם מבחינה רעיונית. ראינו את עֶקְרוֹן השוויון, החוזר כחוט השָני החל מפרשת משפטים, הציווי שלא להפלות את השכבות החלשות, דרך תרומת מחצית השקל – סכום מינימלי אחיד, הבא להשוות בין עני לעשיר – וְעד לאמני המשכן, בצלאל ואהליאב, המגשרים על הפער המעמדי בין השבטים יהודה ודן. הצבענו גם על הערך הסוציאלי של השבת, שֶׁבָּהּ שובתים מעבודה העשיר והעני כאחד.
גם בפרשת הקורבנות בולט עקרון השוויון. למרות שהעני אין ידו משגת להביא קורבן מהצאן והבקר המשובחים, אלא מקמח סולת בלבד – ומהעוף במקרה הטוב – הכתוב מעיד על קורבנו, לסוגיו השונים, שמבחינת ערכו הוא אינו שונה מקורבן רגיל, בכך שאישו הוא "ריח ניחוח לה'". לא הערך הכספי הוא הקובע, אלא האיכות המושקעת בקורבן (הקמח משובח עשוי מסולת), והעיקר הכוונה וההיטהרות העצמית הנלווים אליו. ואכן, המילה 'מִכֶּם', הנראית מיותרת בפסוק "אדם כי יקריב קורבן מכם לה'", מלמדת על ההזדהות הפנימית עם הקורבן, כאמצעי התקרבות אל הבורא, כפי שמשקפות אותיות השורש הזהות.
תרבות הקריאה וההתחדשות
כבר בפתיחת הפרשה מושכת את תשומת לבנו המילה הראשונה 'ויקרא', באות א' הזעירה שבסופה. המילה עצמה מצביעה על הקירבה הרבה שבין הקב"ה למשה רבנו במשכן המקודש ביותר – אתר השכינה. ה' פונה למשה בקריאה ישירה ובלתי אמצעית כמו אל חבר וידיד נפש. הוא נועד עימו תמיד בפתח המשכן, אשר על שם התוועדות בלעדית זו זכה לתואר "אוהל מועד".
אולם פריווילגיה מיוחדת זו של משה, הנחשב בן בית בהיכל ה', לא רק שאינה גורמת לו ל"ניפוח האגו". נהפוך הוא. ממעמדו הרוחני הגבוה ביותר, כאדון הנביאים שזכה לראות את השכינה, משה העניו מכל אדם, מצמצם את נוכחותו מול גדלוּת הבורא עד כדי אות קטנה. משה הוא שכפול מידות ה', אשר כפי שחז"ל מצביעים, "במקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו". ומשה מאמץ מודל זה. הקב"ה מעיד כי אין הוא והגאווה יכולים לדור בכפיפה אחת ואומנם, השכינה מדירה את עצמה מאנשים גאים. בניגוד לקריאה התמידית אל משה, ה' התגלה אל בלעם הרשע והיהיר באופן מקרי בלבד, וגם זאת כדי להפוך את קללתו לברכת ישראל.
מאידך-גיסא, נראה לי כי האותיות הגדולות במילה 'ויקרא', ויקר, משקפות את הערכת מעמד התגלות ה', היקר כל כך לליבו של משה, כאילו כל פעם מדובר במקרה, בהתגלות חד פעמית מבחינת המעמד הנשגב.
הגישה הזאת של קיום מצוות תמיד, כחלק בלתי נפרד מאורח חיינו, אך על אף ההרגל לחוש בכל מצווה התחדשות עצמית והעצמה אישית, משתקפת היטב בדברי נעים זמירות ישראל בתהילים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". השאיפה היא להיות בן בית בבית ה', בתורה ובמצוותיה, אך לא לקיימן כמצוות אנשים מלומדה, אלא לראות בכל מצווה אורח יקר, המאפשר לנו התקרבות לבורא והתחברות לפנימיות הנשמה.
במילה 'ויקרא' אנו למדים גם על נימוסים והליכות של משה רבנו, המשמש מודל התנהגות לעם כולו. אף שמשה היה מורגל בדיבור עם השכינה, מעולם לא נכנס למשכן אלא אם כן נקרא על-ידי ה'. המסר הברור הוא לתרבות דיבור וכניסה לבית הזולת או לדבריו ברשות בלבד.
מנהיג בדורו
פרשת הקורבנות מלמדת גם שיעור בהִלכות מנהיגוּת. הכהן במקרא אינו רק עוסק בפולחן הדתי של עבודת המקדש. מעבר לכך הוא מכהן כמנהיג רוחני של העם, כרב וכמורה הוראה "שפתי כהן יורו דעת". לכן הכהן מביא קורבן חטאת, לפי רוב הדעות לא על חטאו הפרטי אלא על הכשלת הציבור בשוגג, אם לימד הוראה שלא כהלכה. מכל מקום, כאישיות ציבורית המשמש דוגמא אישית, נושא הכהן באחריות רבה כלפי האומה, ועל כן חטאו או הכשלתו הקולקטיבית נבחנים בחומרה רבה.
אולם יתרה מכך דומני כי קיימת זיקה הדדית בין הכהן לעם. השפעת הכהן על העם אינה חד-צדדית, אלא היא משמשת מעין משוב להתנהגות הציבור. דהיינו, באותה מידה שהכהן משפיע על העם, התנהגותו היא גם פונקציה של התנהגות העם. היחס הוא דו סטרי, וכאן טמון החידוש בקורבנו של הכהן. החטא של הכהן משקף את חטאו של הציבור. אם הכהן נכשל, כשלונו משקף את הרמה הרוחנית הירודה של העם.
רעיון זה רווח בדברי חז"ל. כך למשל, הכהן הגדול ביום הכיפורים אם תפילתו הייתה בכוונה, אות הוא כי היא התקבלה במרומים וחוט השני (הזהורית) אפוא היה מלבין. אולם המעניין הוא, שתפילה בכוונה העידה שהעם ראוי לכך. אם תפילת הכהן לא צָלְחָה, ולא עברה את מבחן הזהורית, היא העידה מפורשות על רמתו הרוחנית הירודה של העם, שלא היה ראוי לתפילת הכהן. מסופר גם על אחד התנאים, שהיה מתפלל עבור חולים. אם תפילתו הייתה עֲרֵבָה, ידע התנא שתפילתו התקבלה וכי החולה החלים. ולהיפך, אם תפילתו הייתה כבדה, הבין התנא שהחולה לא ראוי היה להינצל ומת.
את ההשפעה הרוחנית הדו סטרית בין המנהיג לציבור מייטיב לבטא מאמר חז"ל "פני הדור כפני הכלב". המנהיג, כפני הדור, נראה כמוביל את העם. אולם בדומה לכלב שבסיבוב מפנה ראשו לאחור לעבר אדונו לראות לאן פניו מוּעדוֹת, כך המנהיג בשעת הכרעה מוּבָל על-ידי עמו. חכמינו גם הצביעו על כך, כי "יפתח בדורו – כשמואל בדורו". רמת המנהיג היא פונקציה של רמת העם. נשמע מוּכָּר?
יום יום חג
חג הפסח המתקרב חל תמיד בחודש ניסן, שזה חגגנו, ובעונת האביב (מכאן שמו גם חג האביב, ולשם כך מְעַבְּרִים את השנה בכל שלוש שנים). אולם בעוד שעונה זו, הקשורה במהלך השמש, מסמלת התחדשות אוניברסלית המוגבלת לאביב בלבד, הרי בתפיסת היהדות ההתחדשות קשורה בלבָנה. ראשיתה בחודש ניסן, ראש חודשים, שבו חוגג העם היהודי את יום הולדתו עִם יציאת מצרים, ונמשכת בכל חודש, על-פי מחזוריות הלבנה, במשך כל השנה. בעוד בתשרי מונים את השנה לבריאת העולם, הרי בניסן מונים את השנה ללידתנו ולהתחדשותנו הלאומית בעקבות גאולת מצרים.
אין ספק כי שורשה של הלאומיות היהודית הוא באברהם אבינו. אולם זו היא ירושה פסיבית בעיקרה, ולא די בייחוס אבות. יציאת מצרים, לעומת זאת, העמידה את לאומיותנו במבחן ההתנסות האקטיבית עם קבלת התורה והמצוות במעמד הר סיני. בכך השלימה את מעגל היהדות.
בפרשה הצבענו על ההתחדשות היהודית בקורבנות ושל משה רבנו באוהל מועד. ואולי זה הקֶשר בין הפרשה לחודש ניסן (קשר אפשרי נוסף הוא קורבן הפסח). ביהדות ישנם מועדים רבים להתחדשות אישית ולאומית. מועד א' הוא יומיומי. ביציאת מצרים ובמתן תורה חוזר הלייטמוטיב "היום הזה". על כל יהודי להתחדש במצוות בכל יום, מתוך הזדהות פנימית עמוקה והַעֲצָמָה אישית, בדומה למחזור הבריאה, ולראות את עצמו כאילו נגאל וקיבל את התורה היום – כאן ועכשיו. מועד ב' להתחדשות והַעֲצָמָה הוא השבת, עם בריאת המנוּחה "ויינפש" בדמות הנשמה היתרה. מועד ג' הוא ראש חודש, מלשון חָדש, כשראש חודש ניסן הוא כאמור הנחת היסוד להתחדשות השנתית בכל חודש עם מחזור הלבנה. מועדים אפשריים נוספים להתחדשות הם החגים. אם החמצנו מועד א', יש אפשרות להשלים את מעגל ההתחדשות במועד ב' ובמועדים האלטרנטיביים האחרים.
האפשרות להתחדשות מולידה את הציפייה למצוות, המשמשות מכשיר לעיצוב האישיות, לשבת לחגים ולמועדים המקנים את המסגרות והכלים המיוחדים לכך.
אכן משמעות הציפייה מגולמת במילה שמירה המשותפת לשבת ולמצוות בכלל.
ולקינוח תזכורת: אבק הוא לא חמץ, ואישה היא לא קורבן פסח!
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
