לזהות את הטון הנכון ולדבוק בו

"בשעה שסובב את גבו לכיתה ופנה אל הלוח כדי למלאו בתאריכים, דווקא אז התמלאה הכיתה חיים. טופסי טוטו מולאו בשקדנות, סמסים הוחלפו, מסטיקים לעוסים הודבקו לתחתית השולחן, ציפורניים נמשחו בטיפקס לבן ועוטרו במרקרים זוהרים, דפי מחברת הפכו ליצירות אוריגאמי; אך עם הסתובבו מהלוח, מובטח היה לביסמרק שיפגוש באותו מבט מזוגג וחלול שבו ליוו התלמידים את צעידתו הכפופה, את גירודי הפדחת שלו, את משיכת האף הכרונית שלו. אם היה מי מהתלמידים שרשם בחריצות במחברתו, בוודאי היה זה התלמיד התורן הממונה על עריכת 'טוטו-ביסמרק' - משחק הימורים שבו ניסו התלמידים לנחש כמה פעמים במהלך השיעור יאמר המורה "כן?" בסיומי המשפטים".

תיעוד אותנטי וחי זה של שיעור היסטוריה מפי המורה "ביסמרק הכוהן" הוא "תיאור מצב" אופייני לספר החדש לנוער 'ציר הדובדבנים' מאת מיכל אהרוני. ספר המתח הזה, השזור בעלילה רומנטית, הוא ספרה השלישי, וקדמו לו שני ספרים מוצלחים במיוחד לתלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי: "גיורא" ו"קדרים באים" (אשר נבחר כספר האהוב ביותר על תלמידי כיתות ד' עד ו' ב"מצעד הספרים" של משרד החינוך). כאן אהרוני "עולה כיתה" עם ספר לתלמידי תיכון, ואולי בדגש על תלמידות תיכון.

ספרות הנוער בארצנו - כלומר, הספרות הבדיונית לבני 18-10 - היא נישה בעייתית: קהל היעד שלה ממעיט לקרוא ו"חוגג" את תום הימים שבהם ההורים עוד קנו לו ספרים, שידלו אותו לקרוא או קראו לו במו פיהם. וגם אם יש כבר בני נוער שמתעניינים בספרות יפה - מצד אחד הם בוחלים בטקסטים בעלי אוריינטציה פדגוגית ונימה ילדותית ומצד שני הם מוגבלים בפענוח מלוא דקויותיה, תחכומיה ומורכבותה של הספרות היפה למבוגרים. אבל לא רק בעיה של ביקוש יש כאן, אלא גם בעיה של היצע: סופרים ישראלים טובים אינם נוטים לכתוב לבני נוער, אולי משום שהם מנותקים מהנושאים שמעסיקים אותם ומתקשים להזדהות איתם: היחסים עם ההורים, אהבות ראשונות, התבגרות מינית, פיתויי סמים ואלכוהול, מצוקה כלכלית, עבריינות נוער, קשיי קליטה של בני נוער עולים, כמיהה לעצמאות ובו בזמן פחד ממנה.

גם מבקרי הספרות בישראל כמעט שאינם מתייחסים לספרים שנכתבו במיוחד לבני נוער, וגם מעצבי תוכניות הלימודים בבתי הספר מעדיפים ללמד את בני הנוער טקסטים מתורגמים מספרות העולם שהפכו לקלאסיקה. אם כבר זוכה כאן ספר נוער להצלחה מסחררת, זהו בדרך כלל ספר מתורגם, כמו סדרת "הארי פוטר".


עליא לעומת גליה

אבל נראה כי מיכל אהרוני אינה נרתעת מן הבעייתיות הזאת, וממשיכה בשלה: ב"ציר הדובדבנים", בעקבות "גיורא" ו"קדרים באים", עוד פיסת חיים של בני נוער בישראל מקבלת אצלה את "הכבוד הראוי" וזוכה לפיתוח מקורי ושנון. אם "גיורא" נכתב מנקודת מבטה של נעמי, ילדה בת-קיבוץ בשלהי שנות ה-60', ו"קדרים באים" - מנקודת מבטה של גילי, בת-קיבוץ תלמידת כיתה ו', המבלה את החופש הגדול אצל סבתה בתל אביב של שנות ה-70', "ציר הדובדבנים" נכתב מנקודת מבטה של יולי, תלמידת כיתה י"א בתל אביב של ימינו, עולה חדשה ממדינות חבר העמים, בת לאם חד-הורית, שאחרי הלימודים הולכת לעזור לאמה המדענית בניקוי בתים, ובבית הספר מנסה למצוא את מקומה בין צברים "צפוניים" דוגמת גליה:

גליה אף פעם לא זוכרת את המערכת ומסרבת, מסיבות עקרוניות (שיולי לא זוכרת מה הן בדיוק), לנהל יומן...

"תגידי, גליה, למה את לא רושמת את המערכת ביומן, או במקום אחר?"

"קודם כל, אני לא מוכנה לתמוך בתעשיה הממוסחרת של היומנים לתלמיד. וחוץ מזה אני אוהבת להיות מופתעת בכל בוקר מחדש. מערכת שעות קבועה מזכירה לי שלא אני שולטת בחיים שלי אלא משרד החינוך, וזה דבר שאני לא אוהבת להיזכר בו בכל יום".

הסידור הזה ... עלה לגליה בילקוט כבד שאליו דחסה, ליתר ביטחון, את כל הספרים והמחברות, ובלבישת בגדי התעמלות בכל יום, למקרה שתופתע גם בעניין הזה.

עם שלל מובאות מהתנ"ך ומביאליק, איזכורים של אבן-גבירול והאחים גרים, ותוך דילוגים מתבקשים בין עברית גבוהה ומלומדת של טקסטים "מצוטטים" לבין שפת דיבור עדכנית של בני נוער, כפי שהם מתַקשְׁרים בינם לבין עצמם, מוכיחה אהרוני שאפשר לכתוב סיפור מתח רומנטי לנוער, שיש בו גם ערך מוסף אינטלקטואלי.

המגרעת הבולטת היחידה בספר הזה היא אולי הניגוד שבין הצגת דמויות היהודים כמורכבות ורבות פנים, לעומת דמויות הערבים, שהן כולן אפופות תום, רכות, נינוחות, נעימות ושיקול דעת. אם הפמיניזם הבוסרי שבדמותה של גליה, למשל, מקבל מדי פעם "הצלפות" אירוניות מטעם הסופרת, הרי שעליא, מורה להיסטוריה בבית הספר הדו-לשוני ביפו שפרשה לגימלאות - היא פשוט מלאך בדמות אדם, שכל איזכורי ה"אימה, רעב, עקירה, יאוש ומוות" שהיו נחלת בני משפחתה בלבנון, כמו מלבינים עוד ועוד את דמותה המלאכית ממילא, תוך השחרתה של המדינה היהודית, שלכאורה חוללה לבדה ובדם קר את כל אלה.

אבל חוץ מזה, הספר טוב וקריא, יש בו כל המרכיבים של סיפור מתח ורומנטיקה "לגדולים", כשהם מותאמים היטב לבני נוער אינטליגנטיים, ויש בו הזדהות אמיתית עם נקודת מבטה של נערה עולה חדשה מרוסיה, שקולטת אומנם את פגמיהם של הישראלים כ"צופה מן הצד", אבל בכל זאת רוצה להיות חלק מהם:

"עוד רגע תתפזר החבורה הקטנה שלהם, והרגעים החמימים האלה יתפוגגו. הם יעזבו את מקום המפגש האהוב עליה, בית הקפה הקטן, וכל אחד יחזור לביתו - צוקי יילך ברגל לכיוון רחוב בלפור, שם גרה משפחתו בדירה שכורה - אמא וטרינרית, אבא עורך סרטים, ארבעה ילדים, שני כלבים (בוני וקלייד), שני תוכים (משה ואהרון), אוגר (סילביו) וחתול שחור (מג'יק)... גליה תעלה על הטוסטוס ותדהר בתרועת אגזוז אל דירת הוריה המרווחת ברמת-אביב, המחולקת לכמה מדורים, לפי תחומי העניין של בני המשפחה: חלק אחד גדוש ספרי היסטוריה של עם ישראל ומדע המדינה (מקצועם של שני ההורים הפרופסורים); חלק אחר מוקדש לגלשנים ולסירות מפרש, העניין המרכזי בחייהם של שי ודורון, שני אחיה הבוגרים; ואילו חדרה שלה מכוסה בפוסטרים של חמשת הארגונים המרכזיים בחייה, סטיקרים ושירי הייקו יפניים שהעתיקה והדביקה על הקיר עם משחת שיניים... ויולי תלך לה לסמטת בית-השואבה לחצי החדר הקטן שלה, לשגרה הקבועה של ארוחת ערב שקטה עם אמא שלה, שיעורי בית, קצת טלוויזיה וצניחה באפיסת כוחות על המיטה."