הנה מעשה שראיתי במו עיני (יום ו', 10.04.09) בסניף "מגה בעיר" ברחוב אורי בתל אביב. צעיר הגיע לקופה כאשר בידיו חבילת קבוקים. אתם יודעים - בוטנים מצופים בקמח. חמץ גמור ומוחלט לכל הדעות. ושלשום כבר היה פסח. הוא שילם ללא כל בעיות ופנה לדרכו.
המעשה הקטן הזה טומן בחובו שני כשלים חמורים של רשת השיווק השנייה בגודלה בישראל. ראשית, סחורת החמץ אמורה להיות מכוסה ובלתי נגישה. השנה הגדילו לעשות במגה וסיפקו לסניפים יריעות פלסטיק גדולות לכיסוי החמץ, שעליהן אף הודפסו איחולי חג שמח. אבל מסתבר שהן לא סוגרות את החמץ בצורה הרמטית. ליתר דיוק, הן לא סוגרות אותו בכלל. אם אפשר לשלוח יד, למצוא את החמץ הרצוי, להוציא אותו ולקנות אותו - הכיסוי אינו כיסוי.
שנית, וחמור עוד יותר: הן מבחינה הלכתית והן מבחינה משפטית, החמץ המצוי בסניפיה של מגה כלל אינו שייך לה בימי החג. מאחר שהרשת מכרה את החמץ שלה, הוא נמצא בבעלותו של הגוי שקנה אותו. הגוי הזה רשאי מבחינה פורמלית ליטול את הסחורה ולעשות בה כרצונו. אם אחרי החג יתברר שהוא אינו יכול לשלם והעיסקה תתבטל - הוא יצטרך לשלם תמורת הסחורה שנטל. אבל בימי החג - זה לגמרי שלו ולחלוטין לא של מגה.
לכן, כאשר הקופאית במגה יכולה ליטול כסף תמורת המוצר ולהעביר אותו לידיו של הקונה, היא למעשה מוכרת סחורה גנובה. או - וזו אפשרות חמורה בהרבה - מגה למעשה מודיעה שמכירת החמץ שלה אינה שווה בעיניה כקליפת השום. וזה אומר, שאחרי פסח אסור מבחינה הלכתית לקנות ממנה את כל מלאי החמץ שנותר בימי החג בסניפיה ובמחסניה.
לא ניכנס כאן לדיון ההלכתי המסביר את מכירת החמץ ומדוע ההלכה מאפשרת את הפיקציה הזו. מה שחשוב לענייננו הוא העובדה, שאם אפשר לקנות בפסח חמץ בסניפי מגה - אז או שהרשת סוחרת במוצרים גנובים או שהיא מבהירה שלא מכרה כלל את החמץ שלה.
הקופאית הראשית בסניף, אליה פניתי, כלל לא התרגשה. "מה אתה רוצה שאני אעשה? אנשים מוציאים את החמץ ולוקחים אותו", אמרה. אני משער, שאילו מגה הייתה חוששת שלקוחות יגנבו ממנה, היא הייתה מוצאת דרכים להגן טוב יותר על הסחורה. למשל: להוריד אותה לחלוטין מהמדפים. או לכסות אותה בצורה הרמטית. או לבלום את הברקודים הרלוונטיים כך שלא ניתן יהיה להוציא אותה מהחנות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
