האש הלוחשת

האש בוערת, להבה גדולה מיתמרת ובולעת את עץ האורן שמולי, ברגע אחד נאכלים כל מחטיו. האש הגדולה שוככת, בעץ עצמו לא נתפסה הלהבה, אך מתחתיה ממשיכה לאכול האש הלוחכת ממש בדבקות כל שיח וכל עשב. אנו שני מבוגרים ושלושה ילדים עם מחבטי כיבוי נלחמים באש מנסים לעצור אותה לפני שתגיע לערמות ענק של גזם, או לפחות לעכב עד שיגיע רכב הכיבוי. עץ האורן שבערתו כל כך הפחידה אותי שהלהבה הגדולה שלו כל כך מאיימת, התברר פתאום כיריב קל. דווקא האש הקטנה שכאשר אתה מכה בה במחבט היא נכנעת התבררה כיריב הקשה. היא לוחשת מתחת לעוולה הפזורה, היא נשרכת מכל כיוון והיא מפתיעה בכוחות מחודשים גם לאחר שהיא כאילו נכנעה.

אש גדולה מאיימת היום על מדינת ישראל - מדינה גדולה ומתגרענת מכריזה בגלוי על רצונה להשמיד אותנו. אך בגלל הפחד מהאש הגדולה רבים לא שמים לב לאש הלוחשת, זו שמאז ימי אוסלו מכרסמת בנו בצורה שיטתית, זו שהיא פעם בצפון ופעם בדרום, פעם ביישוב ופעם בעיר, פעם בקניון ופעם באוטובוס;

זו שבעזרת "צינורות חלודים" קובעת את סדר חייהם או יותר נכון חוסר הסדר בחייהם של תושבי שדרות ואשקלון.

האש הזו מוזנת גם היא מאירן, אך להבדיל מהאש הגדולה, יש בינינו החושבים שניתן לרצות אותה. ניתן לה לאכול בהר הבית באום אל-פחם או ביריחו תחילה והיא תניח לנו, ותאפשר לנו להילחם באש הגדולה.

בימי השואה עמדו מנהיגי ציבור רבים בפני דילמה דומה, אין בכוחנו ואין בכוונתנו לשפוט אף אחד מהם, קטונו, אך ללמוד אנו חייבים. הפחד מהאש הגדולה, הפחד מההרג המיידי ברחובות, הניע מנהיגים מסויימים לרצות את האש הקטנה.

היעילות בהשמדה השיטתית נבנתה בצורה מתוחכמת, איום גדול שיצר את שיתוף הפעולה הכפוי בארגון הטרנספורטים על-ידי משטרת היודנרט. באופן זה, מעט מאוד גרמנים הניעו עשרות אלפים ברכבות למחנות ההשמדה. במקום בו עמד מנהיג כמו משה יפה במינסק שהצליח להתגבר על הפחד מהאש הגדולה וצעק ליהודים שכונסו בכיכר העיר "יהודים הצילו עצמכם - בירחו" הוא ועוד עשרות ואולי מאות יהודים שילמו בחייהם במקום, אך אלפים הצליחו לברוח. טרנספורט - משלוח של עשרת אלפים יהודים לאושוויץ שהיה אמור לצאת לדרכו בתוך שעות, יצא רק לאחר כשבועיים עם כמות קטנה של יהודים. אירוע זה ריתק כוחות נאציים שמי יודע כמה הרג יהודים הוא חסך.

האם גם היום הפחד מהאש הגדולה, יגרום לנו להעלים את עינינו מהאש הלוחשת? האם נדע לזהות נכון מתי אנחנו מתומרנים באונס ובלי כוונה להיות חלק מהמכונה שפועלת להשמדתנו? האם נהיה מוכנים לשלם את המחיר המיידי הכואב כדי לא להפוך חלק ממכונת ההשמדה?