מדינת כל מקיימי חובותיה

הנהלת רכבת ישראל פעלה כדין כאשר קבעה שערבים אינם יכולים לשמש בה בתפקידי אבטחה. זו אינה גזענות. זהו עוד ניסיון, אמיתי, צודק, לומר לערבים, תושבי מדינת ישראל, שלא הכל פתוח בפניהם. זכויות האזרח שלהם אומנם עוגנו במגילת העצמאות ובחוקי היסוד, אבל גם זכותו של העם היהודי למדינה משל עצמו עוגנה במסמכים בינלאומיים. ולכן אם הערבים, אולי לא כולם, חושבים שמותר להם להילחם על שינוי אופייה של המדינה היהודית, ולטעון שצריכה להתקיים כאן "מדינת כל אזרחיה" - מונח צופן לביטול יהודיותה של מדינת ישראל, השגור בפי כל אנטי-ציוני - אז מותר גם לרשויותיה ולמוסדותיה של המדינה היהודית להגביל את "זכות הכניסה" של הערבים למקומות עבודה מסוימים, שמעצם טיבם אינם מיועדים למי שרואה את עצמו נלחם - שכם אחד עם אחרים - לחיסול מדינת היהודים.

הכללות, מטבע ברייתן, עלולות לעיתים לפגוע גם במי שאינו ראוי שייפגע - אבל זה טיבו של מאבק לגיטימי.

שלהם - שלהם, שלנו - גם שלהם

מדינת ישראל אינה ככל המדינות. את זאת שבנו והזכרנו לעצמנו בימים אלה. היא הוקמה לתכלית מסוימת: לשמש בית לאומי לעם היהודי, לשמש לו מקום מגן ומקלט בעת צרה. כך ראו זאת המדינות שהיו חברות בחבר הלאומים, בעקבות הצהרת בלפור, ולכן הן הטילו על אנגליה את התפקיד, שאותו היא קיבלה על עצמה בכתב המנדט.

הערבים לא רצו אז בהקמתה של מדינה יהודית בלב האדמות שבהן ראו "אדמותיהם", וגם היום, לאחר מאה שנות מאבק, הם אינם מוכנים להכיר בזכותם של היהודים להמשיך ולקיים את ביתם הלאומי במקום שבו ישבו אבותיהם לפני אלפי שנים עד שגלו מארצם בכוח הזרוע.

אלה שורשי הסכסוך, שהובא בימים אלה לפתחו של בית הדין לעבודה. אחמד טיבי וחבריו מבקשים ליתן לפיטוריהם של הערבים ממשרותיהם כמאבטחים ברכבת ישראל את הפרשנות הנוחה להם. אבל האמת היא אחת, וכל ניסיון לתת לה צביון של מאבק לגיטימי על זכויות יסוד אזרחיות צריך להידחות על הסף.

הערבים, אלה המתגוררים בתחומי מדינת ישראל, אינם רוצים להיות חלק מן המדינה היהודית. דובריהם חוזרים ואומרים זאת בכל הזדמנות. גם מעל בימת הכנסת. הם רוצים בכל הזכויות, שיש למי שנושא בנטל המתבקש מכל מי שמבקש להיות אזרח במדינת ישראל, אולם אינם מתלהבים מתשלום מיסים - עירוניים, ממשלתיים, או בכלל - אך הם מתלהבים מאוד מקבלת קצבאות נדיבות מהמוסד לביטוח לאומי, מקבלת שירותי בריאות בבתי חולים מן המתקדמים בעולם, מלימוד באוניברסיטאות בשכר לימוד מסובסד ומבנייה באין מפריע במקומות היישוב שלהם. הם גם היו רוצים להתגורר, ללא כל הגבלה, ביישובים יהודיים ולאסור על יהודים להתגורר ביהודה ובשומרון. מה ששלהם - "שלהם" ומה ששלנו - גם הוא "שלהם".

אם כך, מותר גם לנו, היהודים, לומר: עד כאן. כל צעיר המשרת במשך שלוש שנים בצבא, בשנים היפות ביותר שלו, שנים שבהן צעירים ערבים מבלים בבתי אולפנא ובונים את עתידם, זכאי להיות מופלה לטובה. אין זו אפליה אסורה. זוהי אפליה מתקנת, מותרת, לגיטימית. אין מדינה בעולם שלא הייתה נוהגת כך. אין גם מדינות רבות, אם בכלל, שהיו מתירות למקצת מן האוכלוסיה להשתמט מן החובות האזרחיות - ולתבוע שוויון בזכויות.

הגיעה העת שנחדל להתנצל בפני כל יפי הנפש, היהודים והלא-יהודים, אלה שמנסים לאכול בנו מבפנים, ושנאמר ל-כ-ו-ל-ם: האפליה היא ראויה. אם יורקים עלינו, אין טעם שנאמר לעצמנו כי אלֶה, אולי, טיפות גשם. רוק הוא רוק, ורק מי שיודע לעמוד על כבודו, האישי והלאומי, זוכה לכבוד. הימים הם ימים של חשבון נפש, וחשוב לומר לכולי עלמא: בארץ ישראל היהודים לא יילכו כצאן לטבח. הם יידעו להשיב כגמולם לכל חורשי רעתם, בכל מקום שבו הם יימצאו. הדברים הוכחו לאחרונה לא פעם ולא פעמיים. כדאי גם לערבים, שוחרי הזכויות-ללא-חובות, לחזור ולשנן זאת.