תצפית ממגדל הבנוי מ-61 קלפים

אפשר ללמוד מהשואה לקח חמור נוסף: על בגידתה של ההנהגה.

אחינו נטבחו גם כיוון שמנהיגי העם היהודי והתנועה הציונית היו אדישים לגורלם. קל להאשים את הגויים. אנחנו עושים זאת כדי לא להביט אל המראה, ולראות את שגיאותינו. השואה מלמדת היטב עד כמה לא התאימה ההנהגה היהודית וההנהגה הציונית למשימתה. שתיהן עסקו במלחמת העולם השנייה בכל זוטא אפשרית, ולא בבעיה העיקרית.

חלפו שנים ספורות, ושוב נוכחנו לראות כיצד הממסד היהודי והעלית הישראלית אינם נוקפים אצבע למען יהודי ברית-המועצות. רוב המאבק למענם נעשה, בהתנגדות נמרצת של מדינת ישראל ושל הממסד היהודי ברחבי העולם, שמנהיגיהם לא ראו נכונה (כמו בשנות השלושים ובשנות הארבעים) את המצב. מי שעלו בשנות השבעים ובשנות השמונים צריכים להודות לגוי חכם, שלא רצה להקשיב לממסד הישראלי ולנציגי הממסד היהודי. קראו לו סנאטור (דמוקרט ממדינת וושינגטון) הנרי מ' ("סקוּפ") ג'קסון, שהפך לאימתה של ההנהגה בקרמלין.

למרות כל הזֵרים, שהממסד (ובעיקר, ותיקי "נתיב") מנסה לקלוע לעצמו - הוא נכשל במאבק על העלאת יהודי ברית-המועצות, וכמעט הכשיל את המאבק הבינלאומי למענה. הממסד ו"נתיב" התנגדו ליוזמות סנאטור ג'קסון, והפריעו למחאות ברחבי העולם ובארץ.

ב"נתיב" רווחה דעה, שיוחסה לשאול אביגור (שנחשב למומחה גדול), שאין לפעול ברעש ובפומבי למען פתיחת שערי ברית-המועצות. זו, כמובן, הייתה טעות נוראה, שטפחה על פני מדינת ישראל. דעה זו מבוססת על אי-הבנת לקחי השואה. בשמה, ניסו להפריע להתארגנויות בארץ ובעולם, שפעלו בהשראת סנאטור ג'קסון ואחרים, וניסו להעלות את המאבק על סדר-היום.

משום-מה זה מזכיר לי (גם אז, בתחילת שנות השבעים) את המאבק של הסוכנות היהודית ושל הממסד הציוני, בזמן מלחמת העולם השנייה, נגד הלל קוק וחבריו ל"קבוצת ברגסון" בארצות-הברית ואת המקלות, שדחפו אנשי הסוכנות היהודית והממסד היהודי לגלגלי הניסיונות להציל יהודים מהשואה.

מעבר לעימות המיותר עם סנאטור ג'קסון (שבגדולתו, ידע להתעלם מטיפשותם של ממשלת ישראל ושל נציגיה) - סלע עימות גדול היה המאבק של יאשה קאזאקוב (לימים - יעקב קדמי, ראש "נתיב") למען שחרור הוריו. "נתיב" הפעיל את המשטרה על-מנת להפריע להפגנות בארץ, והפיץ דיבה על מארגניהן.

כרגיל, בענייני מודיעין וביטחון - הממסד הישראלי טעה, ובגדול. ברית-המועצות כרעה תחת העול הכלכלי, שהוחמר על-ידי החוקים, שיזם סנאטור ג'קסון, ונאלצה לפתוח את שעריה - עד שהתמוטט המשטר הסובייטי. זה קרה למרות התחזיות הישראליות, שלא צפויה עלייה גדולה; ואכן, העלייה תפסה את המדינה בלתי-מוכנה לקליטתה.

האם נלמד הלקח כשהיינו צריכים להציל את יהודי אתיופיה?

הפנייה אל הרגש באמצעות הפרטת הכאב תאפיין גם את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. החוויה הרגשית, ההזדהות עם חלל זה או אחר תבוא במקום הבנה של מערכות ישראל ושל חובתנו לנופלים. כשם שמדינת ישראל הפקירה את ניצולי השואה, אחרי שדאגה לבזות את "הליכתם כצאן לטבח" - כך גם לא עשתה דבר עם לקחי מערכות ישראל. ובסופו של דבר, נשנים המחדלים והכשלונות, ורוב ההיסטוריה הצבאית שלנו היא של קרבות תקלה בלתי-פוסקים.

לנגד עינינו, מופקר העורף הישראלי, ועוד מעט כל המדינה תהפוך לאזור מוכה-טילים וחוטף מעזה. כל זה נעשה כדי לקדם אינטרסים של קבוצות כוחניות בתעשיה הביטחונית - כשם שיישובים מסוימים הופקרו בתש"ח מסיבות פוליטיות, ותושביהם נשחטו, והלכו לשבי בגלל שנאת אחים, שלובתה מראשית ההתיישבות בארץ-ישראל.

הפרטת השכול נועדה גם למנוע את טיפוח הערכים הלאומיים. העלית הישראלית מפריטה את השכול, כדי להמעיט בערכה של התחייה הלאומית היהודית. העלית הישראלית איבדה מזמן את אמונתה בתחייה זו. היא סוחטת עוד ועוד רווחים מן האומה - כמו עלית במקומות אחרים (ומשום-מה תמיד אני נזכר בתמונות המדהימות של הנסיגה מקמבודיה בסרט הנורא, דמעות של שתיקה, שמזכירות לא רק לי את הסלקציה של מנגלה הארור). עכשיו משווקת העלית את הזיית השלום, כדי להגדיל את רווחיה. לכאורה, יקדם השלום את עסקיה, ויוסיף לה כבוד והדר. לכן, צריכים לעמעם את חשיבות הלאום, הדת, הארץ והעם.

יום עצמאות של מדינה - כמו יום הולדת של היחיד - הנו זמן לחשבון-נפש, למאזן. קשה לעשות מאזן למדינה. מצד אחד, יאמרו השגנו המון, ויש עוד הרבה אתגרים. אכן, אם אשווה מה נעשה כאן בשמונים השנה מאז שירד אבי מסיפון האונייה, שהביאתו בקיץ תרפ"ט מטריאסט ליפו, והלך לחפש עבודה ובית בבקעת יבנאל - יש הישגים רבים. הם הושגו בעמל רב, בהשקעת הון עתק ובנחלי דם.

אני, שנולדתי כבר לתוך המדינה, רואה כעת בעיקר את השברים ואת העיוותים, שעלינו ועל בנינו לתקן, ואת מה שעלינו לנקות מן האורוות.

לנגד עיניי החינוך הקלוקל, שצמח מרעיונות הבל של מתיימרים לדעת, על בסיס מערכת חינוך נהדרת, וקלקלהּ עד היסוד. כמו בהרבה ארצות עולם שלישי, מקבלים בנינו ונכדינו תעודות חסרות-ערך - למרות שהם מסיימים את מערכת החינוך בורים וחסרי כל ידע. ובעיקר, דואגת העלית, שלא יידעו מאין באו ומה מורשת עמם. "מנוגבים מכל ידע" - קרא לתופעה שמואל יוסף עגנון. גם את שפת עמם אין הנוער הישראלי יודע, ומחפיר לשמוע אותו מדבר וכותב בשברי מלים, שמזכירות את השפה העברית.

האקדמיה הישראלית מתנוונת - גם באשמתה - עקב הזנחת החינוך. כיום היא מבזבזת הון עתק בהספקת אקדמאים לכל רחבי העולם. ניוון האקדמיה מקדם זליגת מוחות ניכרת.

בתחום הרווחה עשינו כל פשע אפשרי. הצלחנו לפתח כאן פער עצום בין עוני מחפיר של חוליות חלשות ומוחלשות לבין עושר מדהים של קומץ משפחות. מערכת הבריאות אינה נותנת רפואה לכל, והאוצר אינו מתבייש לגבות מיסים מחולים, המשלמים הון תועפות על תרופות ועל טיפולים מצילי-חיים. לא קל לחיות כאן, וקשה מאוד להיות חולה במדינת ישראל בעשור השביעי לקיומה.

כל דיבור על אכיפת חוק במדינת ישראל הנו מדע בדיוני לחלוטין, גם כיוון שכל השמועות על קיומה של משטרת ישראל הופרכו לחלוטין. מישהו בעלית דואג להחליש את המשטר, כדי לזכות ביד חופשית לתעלוליו. ומה הפלא שהפשע גואה. אין דין, ואין דיין - למרות הרבה רעש ויחסי ציבור סביב מערכת משפט, שיצאה כבר מזמן מכלל שליטה, וראשיה נאבקים ללא כל בושה על חלקם בשלטון, ואינם נותנים את דעתם לעינויי הדין. כמו חלקים אחרים בעלית - גם העלית המשפטית רוצה לחטוף חלק גדול מהעוגה, ויהי מה; ואינה בוחלת בשום אמצעי במאבקה.

המים שאנחנו שותים גרועים ומתמעטים. עשרות שנים עברו עד שגילו מנהיגי המדינה האת הידוע לכל: אנחנו חיים בסְפר המדבר, ועלינו לייצר מים, או שניכחד. אך לא נעשה דבר. יתר על כן, בוזבזו הון תועפות ושנים רבות, ופתרון אין - למרות שהוא בנמצא. במדינות אחרות אוספים מי נגר, מתפילים מים, ומטהרים מי שופכין. אצלנו מדברים על זה שנים רבות - כאילו יותמרו הדי הדיבורים-בעלמא לאדי מים. יתר על כן, אנחנו משקיעים הון תועפות בטיהור מי קולחין, כדי להזרימם בחוסר אחריות לים; ולפעמים הם מוזרמים לחופי הרחצה גם מבלי שיטוהרו.

"נלבישך שלמת בטון ומלט" - שר נתן אלתרמן ב"שיר בוקר". תנופת הכיעור של הארץ, שהמשורר ייחס לה ערכים חיוביים, הגיעה למדדים מפלצתיים. מגדרה-לחדרה אנחנו נעים בפקקים אדירים, פגוש-אלי-פגוש מקניון מכוער לקניון דומה לו בתיעובו. ג'ונגל בטון חסר חן. בראשית ימי המדינה התנכלו לימת החולה, וייבשוה - אסון סביבתי, שטרם נרפא. אחר כך נפלה קורבן הכינרת - האמבטיה הלאומית - ומיד אחריה ים המלח. הכל חרב, ותנופת הבניין חסר-האחריות נמשכת. אין השקעה בתשתית ולא בתחבורה. כבישים אדומים מדם מחברים את יישובינו, דונם אחר דונם עוברת מכונת הבטון, ומכלה כל פיסת טבע. פעם הייתה כאן תשתית לתפארת של תחבורה ציבורית. לא דאגו לפתחה ולהרחיבה. אדרבה, ניוונו אותה בחוסר-מחשבה; וכיום אי-אפשר להגיע לערים הגדולות. נסיעה מתל אביב לירושלים - לא רק בבוקר - נראית כמו סיוט מתמשך.

האוויר שאנחנו נושמים רע, ואת נחלינו ייבשו מזמן, וחנקו אותם - או שמילאו אותם בכל טינופת אפשרית. הצוללים בקישון נפגעו מתערובת קטלנית, שאין איש יודע את טיבה ואת נזקיה, והמדינה ששלחה אותם מתעלמת מסבלם. כמו מנוצלי השואה, הם נעלמים לאט-לאט - הרבה יותר זול לחכות מאשר להיענות לצורכיהם. הכושי עשה את שלו - שיילך לכל הרוחות, ויפסיק לבלבל במוח.

חשבון-הנפש אסור שייעצר כאן. אפשר להמשיכו לנושאים רבים, ולהשלים את התמונה העגומה. חובה להמשיכה לכיוון של תקווה, לכיוון של שינוי מהותי ודחוף, של שידוד מערכות. באורח סמלי לחלוטין, אחרי המפלה הלך העם שוב לבחירות, וזרק לקרן-זווית את תקוות-השווא, שמייצגת את העלית שסרחה. יש אפשרות לשינוי. הוא קשה, אך אין בלתו - אם חפֵצי-חיים אנחנו.

ביום העצמאות ה-61 ברור יותר מתמיד לציבור גדל של יהודים ושל ישראלים, כי לנצח תאכל כאן חרב. כדברי אורי צבי גרינברג - "על חרבנו נחיה קובע השכל חוקו / והחוק הוא כבד ואכזר ומְדבר: / תמיד סכנה".

העלית לא קראה מעולם את דברי הרמב"ם (באיגרתו לחכמי מונטפיה), כי הבית השני חרב משום שחכמי אותו הדור לא למדו מלחמה וכיבוש ארצות. קריאה פשוטה בדברי הרמב"ם הופכת אותו בעיני העלית הישראלית לעוד מתלהם לאומני, דתי קיצוני; ואילו העלית שלנו מתקדמת, נאורה ומוכנה לוותר על כל סימן ללאומיותה היהודית לטובת לאומיות פלשתינית, או זהות קוסמופוליטית. בארץ-ישראל קם העם היהודי, והקים לו מדינה, שמפריעה לעלית שלו להתערות בעולם.

הרעיון לקיים מדינה יהודית בארץ-ישראל דורש השקעה ניכרת בצבא - בזבוז מדהים של משאבים, של מאמצים ושל דם. היו מי שהבינו זאת מלכתחילה, וזכו לקיתונות של לעג. עד שבאה השואה והצדיקה זאת. כדי להבין זאת, צריכים לחזור לקינת דוד על שאול ועל יהונתן - אל הצו הקדמון, "ללמד בני יהודה קשת".

משא הדם והשכול, המלווה את הקמת המדינה, מחייב יחס של כבוד אל הביטחון. מסורת אי-הפקת הלקחים, שנהוגה במערכת ביטחוננו מאז ומתמיד משדרת את האמת ההפוכה. לשווא נשפך הדם, וסתם דיברו מנהיגים אלה ואחרים (כולל מי שבעצמם השתמטו מכל חובת שירות) על הקברים הרעננים. הממסד הביטחוני לועג לצוואת הנופלים ולכאביהם של הפצועים ושל הנכים, וממשיך בסורו. מלחמה אחר מלחמה, מערכה אחר מערכה מתגלה האמת המרה: אל מול אויב מתחזק, מתעצם ומשתכלל מציגה מדינת ישראל חרב חלודה, קהה ושבורה במקצת, ויד רפה, הנושאת אותה בחוסר החלטיות של מנהיגות קשקשנית ואובדת-דרך.

שוב ושוב מתברר, כי אין הבדל בין העלית המדינית לבין העלית הצבאית. שתיהן מוליכות את המדינה אל התוהו. "אל תבטחו בנדיבים", מזהיר דוד המלך (תהלים קמ"ו, ג'). זה היה נכון בשואה, וזה נכון כאן ועכשיו במדינה, החוגגת 61 שנה לקיומה הרעוע.

"ברוך ה' צורי המלמד ידיי לקרב אצבעותיי למלחמה" - שר דוד המלך (תהלים קמ"ד, א'). השילוב בין הצו הרוחני לבין היכולת הצבאית - נראה היום יותר מתמיד חיוני, אך לא בעיני העלית, שמזמן איבדה את הרצון להמשיך במאבק למען תקומת עם ישראל בארצו.