ירושלים של נדל"ן

עדת הארבלים אלו יהודי קהילת אירביל - אחת הערים העתיקות ביותר בצפון עירק - ושורשיה של הקהילה מתחילים עוד מימי בית שני. מיום שהציונות הגיעה לעירק החלו לקום אגודות ציוניות בתוך הערים וגם אירביל הייתה מוקד חי לפעילות ציונית. העלייה לארץ ישראל החלה בגלים קטנים, כל כמה שנים עלו מספר משפחות שהגיעו לארץ בעיקר לירושלים. המשפחות התרכזו תמיד סביב בית הכנסת שהיה המרכז הרוחני של הקהילה. כך היה גם עם קהילת אירביל. אחרי שכמה וכמה משפחות מהקהילה עלו לארץ ומצאו את מקומן בשכונות הוותיקות של ירושלים, החליטו אנשי קהילת אירביל להקים בית כנסת לעדה.

בין האנשים שהתפללו בבית הכנסת של עדת הארבלים היה את אחד מצדיקי ירושלים, המקובל חכם אברהם ברזאני, אביו של לוחם האצ"ל משה ברזאני שפוצץ עצמו ביחד עם מאיר פיינשטיין בתא הגרדום במגרש הרוסים. בלוח הזיכרון שהוקדש לחללים שנפלו במערכות ישראל מבני עדת הארבלים מוזכר גם בנו השני של הרב בראזני, יחזקאל בראזני, שנפל כלוחם בצה"ל. אחרי המעשה של בנו באו הבריטים לבית הכנסת של הארבלים להתעלל ברב בראזני, הם הוציאו אותו מתוך בית הכנסת והיכו אותו נמרצות. ציון בן-שאול מספר שכאשר הבריטים היו מטילים עוצר בימי הסליחות ואסור היה לצאת בלילות מהבתים היו בני הקהילה ישנים ליד בית הכנסת כדי שיוכלו לומר את הסליחות ביחד. הבריטים מעולם לא הבינו כיצד קורה שיש סגר על השכונה ובית הכנסת של הארבלים מלא מפה לפה.

בתוך ארון הקודש מצויים תשעה ספרי תורה. אחד מספרי התורה המיוחדים בבית הכנסת נכתב על-ידי חכם אברהם בראזני לבקשתה של סבתו של אריה פנחסי. סבתו של אריה פנחסי תרמה את הספר משום שראתה שבשמחת תורה הילדים מתקשים להרים את ספרי התורה הגדולים ולכן היא ביקשה להכין ספר תורה קטן-מידות שילדים ונערים יוכלו לשאת בריקודים של שמחת תורה, והרב בראזני נעתר לבקשתה. ישנו עוד ספר תורה מיוחד בבית הכנסת והוא עתיק מאוד. במלחמת תש"ח הספר נלקח על-ידי אנשים מהרובע שנפלו בשבי הירדני בסוף המלחמה חזרו האנשים מהשבי והספר מצא את מקומו בבית הכנסת הארבלי.

כל פרט בבית הכנסת, מהמרצפות דרך הגג והחלונות, נבנו על-ידי המתפללים, המייסדים בעיקר, שהיו עובדים בזמנם הפנוי אחרי העבודה. "כל אחד לפי יכולתו עזר", מספר ציון בן-שאול, "בנינו את בית הכנסת שלב אחרי שלב, כל שנה הוספנו משהו. את השיש, למשל, תרמו שני אנשים. דלת פלדה, אספנו קצת כסף מהמתפללים ובנינו. ולמרות שהמצב היה קשה לחלק מהמתפללים הם תמיד תרמו וככה אחרי הרבה שנים השלמנו את העבודה". חוץ מברית, כל שמחה של בן-שאול התממשה בבית הכנסת הזה. בר מצווה, שבת חתן, בנים, נכדים - כולם חגגו פה, הוא מספר. "אם אני פולש, מדוע חיכו שבעים שנה כדי לומר לי שפלשתי", תוהה בצער בן-שאול, "איך אפשר להרוס את המקום הזה?"

ובכן, לפי החלטת בית המשפט - אפשר. וזהו הרקע לפלונטר המשפטי: בשנת 1935 שכרו כמה מבני עדת הארבלים חנות קטנה במורד רחוב זוננפלד של ימינו שם הוקם לראשונה בית הכנסת הראשון של עדת הארבלים. אלא שהמקום היה קטן וצר ולא יכול היה להכיל את כל המתפללים שהיו באים בשבתות. לאחר כשנה פנה למתפללים רפאל זבורוף שהציע למתפללים להעביר את בית הכנסת לאחד החדרים הנמצאים בתוך ביתו, המתפללים שמחו. אולם, לאחר כשנה, התרחבה משפחת זבורוף והם היו צריכים להשתמש בחדר. זבורוף ביקש מהמתפללים לעזוב אבל בתמורה הוא העניק את רשותו למתפללים להקים את בית הכנסת באחד המגרשים שבבעלותו. הארבלים אומנם לא היו רוטשלידים אבל מצד שני הם ידעו לבנות. חלק מאנשי הקהילה היו פועלים ובנאים שהקימו בניינים בעבר ובעזרתם התגייסה הקהילה כולה לבנות את בית הכנסת הראשון והקבוע של קהילת הארבלים. חמש שנים אחרי בניית בית הכנסת החליטה משפחת זבורוף לעגן את היחסים בין המתפללים לבעלי המגרש במסמכים כתובים. כך נוצר הסכם השכירות הראשון בין המתפללים שאותם ייצג הגבאי והמייסד ששון סימן-טוב, שהוגדר מראש על-ידי המשכירים כדייר מוגן, לבין משפחת זבורוף.

משפחת זבורוף הייתה חלק בלתי נפרד מהווי בית הכנסת. הם התפללו בתפילות, תרמו כספים והשתתפו בשמחות ובארועים המיוחדים שהיו בבית הכנסת. את דמי השכירות של החמש שנים הראשונות תרמה המשפחה מכיסה הפרטי.

בינתיים, עברו 70 שנה, מייסדי הבית הכנסת באופן טבעי נפטרו וחלק מצאצאי בני העדה התפזרו ברחבי הארץ והקהילה התמעטה. בכל שבת יש תפילה ובכל יום שני יש שיעור תורה בבית כנסת אבל מניין בימי החול בבקרים - אין. ועם זאת, בית הכנסת משמש מוקד רוחני ותרבותי חי לקהילה הארבלית בכל רחבי הארץ. בריתות, אזכרות, שמחות של חברים מבני העדה נחגגות בבית הכנסת הזה. בימי הסליחות ובחגים כשאפשר להגיע ברכב למקום, בית הכנסת מלא. בתשעה באב מגיעים בני הקהילה מכל רחבי הארץ להתאבל בירושלים ובית הכנסת הוא מקום המפגש והתפילה. כך שגם אם התמעטו המתפללים ביום יום בית הכנסת הזה עדיין חי והוא חשוב להרבה אנשים.

לפני 8 שנים נפטר הגבאי ששון סימן-טוב, נציג המתפללים בחוזה, וגם ותיקי משפחת זבורוף נפטרו. הצאצאים של משפחת זבורוף שכבר לא גרים בשכונה החליטו למכור את הנכס לחברת הנדל"ן 'ניוסטייל מזרחי בע"מ'. המתפללים סירבו להתפנות מבית הכנסת בטענה שהם ממשיכים את ההסכם בין המתפללים למשפחת זבורוף. חברת הנדל"ן טענה כי ההסכם נגמר כאשר חותם החוזה ששון סימן-טוב נפטר ולכן הם רשאים לסלק את המתפללים. החברה ניסתה לשכנע את המתפללים לעזוב ובתמורה הם אמרו שהם יבנו בית כנסת חלופי. בתוכניות שהם הציגו לקהילה הסתבר שמדובר בחדרון צדדי בתוך מרתף ללא חלונות. המתפללים סירבו, והמחלוקת הגיעה לבית המשפט. עדת הארבלים הפסידה. בית הכנסת, לפי החלטת בית המשפט, ייהרס.

"השאלה היא האם ירושלים היא סיפור של נדל"ן או שיש מקומות שיש בהם ערך מצד עצמם", אומר אביחי אברהם (24), מדריך טיולים בירושלים ובן של אחד המתפללים בבית הכנסת. "מבחינתי זה זעזוע, כל חיי הקודש של הקהילה למעשה של כל קהילת הארבלים מתרכזת בבית הכנסת הזה. זו הקהילה שגדלתי עליה. כל זכרונות הילדות שלי זה בית הכנסת, וזה המקום שאני תמיד חוזר אליו, ועכשיו באים ואומרים לך שהמקום הזה הוא בסך-הכל עוד חדר שאפשר להרוס, לשבור ולבנות עליו מגדל מגורים. על מה הם מדברים בכלל?"

רחמים פנחסי כבר נמצא בשלבי הסיום של השיעור שהוא מעביר למתפללים. השיעור עוסק במושג האמונה התמימה. בן איש חי ורבי נחמן מברסלב הם הכוכבים הראשיים של השיעור. מבחינת רחמים זו גם הנקודה של בית כנסת עדת הארבלים, אמונה תמימה: "המקום הוא מקום של אנשים אמיתיים, אנשים פשוטים ותמימים, אין פה עסקנות, אין כאן תחמנות ואת כל הדברים שאני סולד מהם, אין פה ויכוחים ומריבות. יש כאן משהו נקי. כל מה שיפה יש פה, ואני לוקח את מה שיש פה לעולם הדתי והרוחני שלי ולכן אני מרגיש צורך להגיע לכאן לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר, ולהעביר שיעור, ואני מאמין שהשיעור נותן חיזוק למקום".

כדי להגיע לבית הכנסת, הולך ציון בן-שאול קילומטר וחצי, וגם אריה פנחסי הולך מרחק של קילומטר ממקום מגוריו עד לבית הכנסת. "זה יקר לנו הבית כנסת", אומר ציון בן-שאול, "אילו היה סתם בית כנסת היינו אומרים בסדר, אבל זה בית כנסת שההורים שלנו בנו בידיים. זה כל-כך יקר לנו, אי-אפשר לתאר במילים. אי-אפשר לתאר".

אריה פנחסי נזכר בבתו שגרה בבאר שבע. "היא מסורתית", הוא אומר, "אבל את תפילת כל נדרי שלה או בר המצווה של הילדים, ברור לה, כמו לרבים אחרים בקהילה שעברו לגור במקומות אחרים, שבית הכנסת שהיא תלך אליו זה בית הכנסת של עדת הארבלים. לא יכול להיות אחרת".

חברי עדת הארבלים מתכוונים לערער על פסק הדין. הם שכרו עורך דין, ממולח יותר מהקודם, והם ממש לא מתכוונים לוותר על בית הכנסת. עם כל הכבוד לשאיפות של חברת הנדל"ן, הם אומרים, יש מקומות בירושלים שהם לא רק נדל"ן וכסף אלא בית ולב.