הרשימות על העברית המאונגלזת הביאו תגובות של קוראים. יצחק לבנון מגבעתיים כותב, כי אותו מרגיז במיוחד הצירוף "עשה עלייה". למה לא לומר בפשטות "עלה לארץ"? - הוא שואל, למה צריך לשבש פועל עברי קיים ולהעדיף על פניו צירוף מסורבל ומכוער?

אכן, צודק מר לבנון. אין שום צורך לשוני ב"עשה עלייה", אך הביטוי קיים והוא דוחק את רגלי הביטוי הנאה, ששימש אותנו היטב במשך כל העליות של מאתיים השנים האחרונות ובכל שנות קיומה של העברית המודרנית. מה עומד מאחורי הצלחתו של הצירוף החדש הזה? הצרכים הלשוניים של יהודי ארה"ב. לפועל "עלה" בעברית יש כמה משמעויות, ואחת מהן, שמופיעה כבר במקרא, היא לבוא מן הגולה לארץ-ישראל. זוהי משמעות תְּלוּיַת תרבות, שאינה יכולה להתקיים מחוץ לעברית. הפועל המקביל באנגלית,""to go up או "to rise", אינו יכול לבטא אותה. הציונים האמריקנים שאינם דוברי עברית בכל זאת הרגישו צורך לייחד בלשונם ביטוי בעל מטען רגשי, המבדיל את ההגירה לישראל - שהיא מושג לאומי, דתי ורגשי - מהגירה סתם. לכן הם לקחו את שם העצם העברי "עלייה", העבירו אותו לשפתם כמות שהוא וצירפו אליו את הפועל האנגלי "to make" וכך חמקו מ-to immigrate, הקשור בתודעתם עם הגירת אבותיהם לארה"ב. זהו המנגנון הסמנטי שיצר את to make aliyah"". אך הבנת המנגנון אינה מצדיקה את השימוש במונח היהודי-אמריקני הזה בעברית ישראלית. טוב נעשה אם נלמד את היהודים האמריקנים את הביטוי "לעלות ארצה" ונפסיק לאמץ את החידוש המאולץ שלהם "לעשות עלייה".


לרסק את השלט של הפרסומאים

תגובותיהם של מר לבנון ושל אחרים שפנו אלי, חשפו רגישות של ישראלים ליופייה של העברית וכעס על הפגיעה הוולגרית בה. כדי לבדוק את התופעה, פניתי לכמה אנשי ציבור ואנשי תקשורת אוהבי עברית בשאלה זהה: "איזה ביטוי מרגיז אותך?"

ראש הממשלה בנימין נתניהו השיב בנימה משועשעת. הוא אמר שהביטויים "זותי", ו"כזה, כאילו", "מעלים לו את הסעיף".

חבר הכנסת אריה אלדד סולד מן הצירוף "זה מרגיש לי". כפי שהראיתי ברשימתי הקודמת, מדובר בתרגום שאילה מאנגלית, הפוגע בצורות העבריות הטבעיות "אני מרגיש", "אני חש", "יש לי הרגשה", "התחושה היא ש..." וכדומה.

את חבר הכנסת אורי אורבך מרגיזים שני ביטויים: "זה עושה שֶׂכֶל" ו"לנצח את המשחק". גם שני אלה תורגמו מילולית מאנגלית - שלא לצורך. "זה עושה שכל" הוא תרגום של "it makes sense", כשמקור הצרימה כאן הוא כפול: הפועל "עושה" אינו מקבל בעברית את המושא "שכל", ובאנגלית המשמעות של sense אינה דווקא שכל אלא היגיון, חוש, עשתונות, דעת, דברי טעם, הבנה ויכולת להבין. הצרימה הכפולה מציבה את הצירוף הזה כמועמד רציני לזכייה בתואר "הביטוי המכוער של השנה". אך על אף כיעורו, נראה כי הוא מתפשט במהירות, ואפילו שר האוצר שלנו, ד"ר יובל שטייניץ, אשר העברית שבפיו היא רהוטה ואפילו נאה, נפל בפח והגיב על איזו שאלה של ירון דקל במילים "זה לא עושה שכל" ['הכל דיבורים', קול ישראל, 25.5.09].

הביטוי מעצבן גם את פרופ' זהר שביט מאוניברסיטת תל אביב, לוחמת ותיקה למען עברית מופחתת לע"ז ופעילה נמרצת לאכיפת חוקי ההגנה על השילוט העברי בחוצות הערים בישראל. שביט גורסת כי שפה צריך לטפח, כפי שעושים במדינות אחרות, גם בעזרת חוקים. היא כואבת את העובדה שרבים ממנהיגי המדינה אינם יודעים לדבר עברית ומשבשים אותה, שנציגינו אינם מדברים עברית בחו"ל ושרבים שם חושבים ששפתנו היא אנגלית. היא גם חוששת מכך שהעברית תהפוך לשפה שאין מדברים אותה בנוכחות גויים אלא רק כשיהודים שרויים בינם לבין עצמם. מי שעקב אחר ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס ה-XVI בישראל ושמע כיצד ראשי המדינה נושאים אליו נאומים באנגלית, יכול להבין את חששותיה של פרופ' שביט. נכון, האפיפיור קורא בעיקר את הוולגטה, וחזקה עליו שעם לטינית מלוטשת כמו שלו - הוא יודע אותה כמעט על-פה, אך לנשיא שלנו הייתה הזדמנות לדבר אליו בעברית - השפה המקורית שבה קיבלה האנושות את הספר הטוב.

כאמור, ח"כ אורבך כועס גם על הביטוי "לנצח את המשחק" - שוב תרגום שאילה מאנגלית: "to win the game". אורבך צודק. ההיגיון של האנגלית שונה מזה של העברית. בעברית המשחק הוא המסגרת, ובתוך המסגרת השחקן מנצח את היריב. לכן כולל הביטוי העברי אות יחס - לנצח במשחק. בעברית מנצחים את היריב, אך מנצחים במשחק.

גם למבקר הספרות וחוקר הקבלה, ד"ר אלי שי, יש שתי מילים שמעצבנות אותו: "לזרום" ו"מול". הפועל "לזרום" הרחיב את משמעותו בפראות בכל כיוון אפשרי ונעשה רווח בהקשרים שעליהם לא חלמו אבותינו, וכיום אפשר לשמוע בחור שואל בחורה שאינו מכיר, אם היא רוצה לזרום איתו. "מול" רווחת בדיבורם של פוליטיקאים ותקשורתנים במשמעות רחבה מדי, גם של "כלפי" אך גם של "עם", למשל: "המשא-ומתן של ישראל מול האמריקנים". זהו תרגום שגוי של הביטוי vis-à-vis, שחדר לאנגלית מצרפתית, ומשמעותו באנגלית היא "כלפי" או "ביחס ל", אך לא "עם".

העיתונאית במבי שלג, עורכת כתב העת 'ארץ אחרת', אינה סובלת את המילים "אמוני" ו"תורני", המרמזות על עליונותו של מי שמחזיק בעמדות הללו על פני כל האחרים, הלא-תורניים והלא-אמוניים. מה שמזכיר לי כתובת שראיתי לפני כמה ימים בבני-ברק: "פיצוחי אמונה" - למרות תחושתי שמילים אלו, הכתובות בשחור על קיר מתקלף מעל חנות גרעינים קטנה, מבטאות במקרה זה דווקא תמימות ולא התרסה. מעניין שבמחנה הלא-אמוני, במיוחד בחלקו האנטי-ישראלי והאנטי-ציוני, אין שום דמות מקבילה לבמבי שלג, שתבוא ותגיד כי מרגיזות אותה המילים "שפוי", "נאור", "מתקדם", "ישראל היפה" ו"מלח הארץ", שכן הן מרמזות - בעצם צועקות - שמחנה זה הוא האליטה החוקית הבלעדית ב"מחוזותינו" וב"מקומותינו".

שדר הערוץ הראשון, דניאל פאר, אינו אוהב את "צהריים טובים". הוא חש שבעברית יש בוקר טוב, ערב טוב, לילה טוב - כולם בלשון יחיד, אך לא צהריים טובים. אין זה אפילו תרגום מאנגלית, שבה מברכים "good afternoon" אך לא "good noon". מי שמברך את דניאל פאר ב"צהריים טובים" נענה באדיבות אופיינית בברכת "צוֹהוֹר טוב גם לך".

לא אוכל לעמוד כאן על כל הביטויים הזרים ששמעתי בימים האחרונים בפי דוברי עברית סביבי. אציין רק את "כאילו" (בנפרד מ"כזה, כאילו"), "ממקום" ("אני מדבר ממקום של חמלה/הבנה/תמיכה/הזדהות" וכו'), "הזוי", "מתכתב", "מצב צבירה" ו"מחזיקה" ("רונה-לי מחזיקה בגוף הטוב ביותר במדינה").

אותי אישית מעצבנת המילה "אנד", הנמצאת בשמו של משרד הפרסום "אדלר, חומסקי אנד ורשבסקי" שבדרך מנחם בגין 154 בתל אביב. אני חש כי פרופ' זהר שביט הייתה מוכנה לרסק במו ידיה את השלט של שלושת הפרסומאים המצליחים. אני מצידי מוכן לעזור לה, ואז לשרוף את השברים ולפזר את האפר ממטוס קל מעל לים התיכון.