אמור לי איך אתה נוהג

בשעות הרבות בהן אני נוסעת בכביש, אני עורכת עם עצמי מחקר אנתרופולוגי בגרוש. בכל פעם שאני רואה רכב שמתנהג בצורה מסוימת בכביש, אני מציצה לאיש היושב בתוכה, מאבחנת את מינו, את גילו, בודקת את דגם המכונית ויוקרתה, מעיפה מבט למדבקות על פגושה האחורי, ומנסה לקטלג, מיהו אותו אדם הנוהג בצורה שכזו, לאיזו "תבנית" אני יכולה להכניסו, כדי שאוכל לצקצק בלשוני ולומר: "נו, בטח, הוא XXX, למה עוד אפשר לצפות". אך הבעיה בממצאים של המחקר הזוטר שלי היא, כי כמעט תמיד אני מגלה, כי תרבות נהיגה קלוקלת בכביש, יכולה לחצות את כל התרבויות, את כל המינים ואת כל האמונות.

העניין הוא, שנהיגה, היא תרבות. אמור לי איך אתה נוהג, ואומר לך מי אתה. הכביש הוא הריאליטי של החיים. אין אדם יכול להתנהג בחוסר התחשבות לזמנם, הרגשתם וחייהם של אחרים, לזלזל בחוק, לצפצף על בטיחות ואחר כך לטעון בפני עצמו כי "סך-הכל" הוא אדם טוב. מי שנוהג בכביש בצורה חסרת התחשבות ומסוכנת, הוא אדם אשר לא הייתי סומכת עליו גם בחייו האישיים.

איני מדברת רק על אותן התנהגויות לא חוקיות ומסכנות חיים, שעליהן ודאי וודאי אין חולק, כגניבת רמזור אדום, כעקיפה בקו לבן, כנהיגה בשכרות ועוד. כל-כך ברורות ההשכלות האפשריות של מעשים כאלה, שאתה נמלא שאת נפש מול נאשם שפשע בכל אלו, וטען "לא חשבתי שזה יגמר כך...", מי שלא יכול לתכנן את ההשלכות של מעשים מסוכנים, אל לו לקבל רישיון המאפשר את ההזדמנות לבצעם.

אני מדברת הפעם על כל אותן התנהגויות "קצה", שמבחינה חוקית אולי אינן העבירות הגדולות ביותר ושוטרי תנועה לעיתים מעלימים עין מכך. אך אלו התנהגויות שמעבר להיותן שפלות ונבזיות הן גם משפיעות על מצב רוחם של נהגים אחרים, מכניסות אותם למתח וגוזלות את זמנם, וכך הם צריכים להמשיך לשגרת יומם, בכביש, בבית ובעבודה.

כאלו העושים עצמם כנוסעים לדרך אחת, רק על-מנת להידחק בסופו של תור ארוך ולגזול את מקומם של המחכים. כאלו החונים במקום לא מקום, מתוך ידיעה כי כלי רכב אחרים יאלצו לחכות להם על-מנת לצאת מחנייתם. כאלו אשר טעו בדרכם, וכופים על כל העומדים מאחוריהם לעשות "רוורס" על-מנת שיוכלו לתקן את טעותם, כאלו ואלו ואלו. הם יכולים להיות אף בורגנים מהשורה הראשונה אשר היו מגנים בפה מלא אותם דפוסי התנהגות ב"חיים הרגילים". אולם בכביש, אותן התנהגויות נחשבות כ"לא נוראיות", ומלוות בצידוקים לגיטימיים. אך למעשה, כל התנהגותם בכביש מעידה כי הם רואים את זמנם וחשיבותם כקודמים לשל אנשים אחרים, וכל שיטענו בפיהם - לא יסתור את מעשיהם.

אם נתייחס לנהיגה כתרבות, ונבחן את התנהגותינו בכביש כעדות אופי למעמדנו, כבודנו, ואמונתנו. אולי הכביש יוכל להפוך למה שהוא - אמצעי להגעה ליעד, ולא עוד מלחמת התשה.