ממשלה לקראת התפרקות

ימים אלה הם ימי המבחן האמיתי של ממשלת נתניהו. המדובר במבחן המשמעותי ביותר עד כה, אולי אפילו ניתן לכנותו "הזובור". נשיא ארה"ב ברק אובמה החליט שאינו מוכן לשחק יותר את המשחק של מילים המתפרשות לכאן ולכאן. הוא מבקש את התכל'ס. דומה שהנאום שלו הרגיז רבים מבין אזרחי ישראל אשר סברו שממשלת נתניהו תגשים את האידיאולוגיה הימנית עבורה הצביע רוב אזרחי ישראל. זכותה המלאה של ממשלת ישראל לנסות ולמלא אחר עמדותיה המדיניות, אלא שבמעלה הגבעה נמצא נשיא אמריקני החושב אחרת לחלוטין ממה שחושב מר נתניהו.

קיימות שתי אופציות ריאליות לפתרון המשבר הנוכחי: ממשלת ישראל, חלקה או כולה, מקבלת את עמדתו של ממשל אובמה, כולל הפסקת הבנייה בהתנחלויות, דיון על הסדר הקבע, בעיית ירושלים המזרחית וכדומה. הסיכוי לכך הוא קלוש, גם אם מר נתניהו יבחר במילים היפות ביותר או במשפטים המתוחכמים ביותר בנאומו הקרוב.

האפשרות השנייה היא לדחות את היוזמה האמריקנית, לסכל את תוכניתו של אובמה ולשאת בתוצאות הכרוכות בכך. דומה שאפשרות זו אינה קורצת למר נתניהו היות שהוא יודע היטב מה המשמעויות.

למרות שישנם כאלה הסבורים שמר נתניהו יבחר באפשרות הראשונה, חושבני, אולי מתוך מגבלות ההבנה שלי, שמר נתניהו יבחר דווקא באפשרות השנייה. עימות עם ארה"ב איננו רצוי, לא משום שאנו עושים טובה לאמריקנים אלא משום שהאינטרסים הישראלים העלולים להיפגע גדולים למדי. השאלה היא, האם מר נתניהו מבין היטב את הסבך: או יחסים תקינים עם ארה"ב או קואליציה.

כל ההתפלפלות של ממשלת ישראל היא בחינת ויכוח עם עצמנו. הקואליציה הנוכחית איננה מסוגלת לקבל שום החלטה שתוביל להפסקת ההתנחלויות או פינויים, לפתרון בעיית ירושלים מלבד ירושלים מאוחדת לדורי דורות, וודאי להסכמה על זכות השיבה.

למען היושר האינטלקטואלי, ייאמר בריש גלי שגם אם הייתה ממשלה בישראל שהייתה מוכנה ללכת לקראת הפלשתינים, כולל הסכמה לשתי מדינות לשני העמים, הסיכוי להגיע להסדר קלוש ביותר. על אחת כמה וכמה לא ממשלת נתניהו תהיה זו שתוכל להוביל מהלך מדיני כה משמעותי. המסקנה מכל אלה היא אחת: ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב משום, שכאמור, מר נתניהו ייטה ללכת אחר התוכניות האמריקניות. במצב זה הקואליציה תתפרק. מרבית שרי הליכוד מתנגדים לתוכנית האמריקנית, שרי ישראל ביתנו ודאי שכן, וכמובן הבית היהודי. ברגע שמהלך מדיני שיחל כאשר יש בו ריח קל של ויתורים בשטחים, מר נתניהו ימצא את עצמו ללא ממשלה.

המצער הוא, שממשלת ישראל נראית כמי שדרכה אבדה והצפון נמצא בדרום ולהפך. אין תוכנית מדינית ברורה, השרים מדברים בקולות שונים לחלוטין ומר נתניהו נראה לחוץ מתמיד. כל אדם בר דעת מבין את גודל האחריות המוטלת על כתפי כל ראש הממשלה בישראל, אך יחד עם זאת אין להתעלם מכך שהמהלכים שנעשו עד היום נראים כחובבניים ביותר. ההפתעות שהמתינו למר נתניהו בוושינגטון ומתקפת אי-ההסברה הישראלית הן לא הסימפטום אלא המחלה עצמה.

יגיע יום שבו יצטרכו האנשים לשאול את השאלה מדוע הופתענו כל-כך מאובמה. הרי ממשל זה איננו דוגל בשום תוכנית שהיא שונה לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. כל החידוש הוא לגבי העולם הערבי. נכון שאחד משפיע על השני, אך בכל זאת, איפה הייתה כאן ההפתעה? ההפתעה היא בנחישותו של אובמה ואנשיו למלא אחר תוכניתם. הם אינם רוצים לשמוע מילים אלא לראות מעשים. ובדיוק כאן טמונה הבעיה: ברגע שממשלת נתניהו תעשה מעשים כלפי ארה"ב, ממשלתו תופל. מה יקרה לאחר מכן, אין לדעת, אך מי שמבקש להתבונן במציאות בצורה רציונאלית, אינו יכול שלא לראות את ממשלת נתניהו הנוכחית יורדת מן הבמה הפוליטית.