בכל שבוע אנחנו קוראים בתורה פרשה אחת (או שתיים) מג"ן הפרשיות, לכל פרשה יש שם ומקובל אצלנו ששמה של כל פרשה משקף את תוכנה וגם קשור לתקופת השנה בה היא נקראת. כך למשל בשבוע שעבר קראנו את פרשת שְׁלַח-לְךָ שהסיפור המרכזי בה הוא כשלונם של המרגלים בביצוע השליחות שהוטלה עליהם, וכל ההמשך הוא הנחיות בדבר הפעולות שעלינו לנקוט, אפשר לקרוא לזה תרגילי אימון, כדי לעשות את השליחות שהטיל עלינו בורא עולם ומנהיגו, בעולם הזה. כלומר, אומנם הסיפור המרכזי בפרשה הוא שלילי, אבל התוכן הכללי הוא חיובי בהחלט והכל חוסה תחת השם: שְׁלַח-לְךָ, שמצד עצמו הוא נושא מסר חיובי, שכן כל המציאות שלנו בעולם הזה היא לעשות את השליחות שהוטלה עלינו, כמדובר כמה פעמים.

לפי זה, מן הראוי לבדוק כיצד מתאים הכלל הנ"ל לפרשת השבוע שלנו, פרשת קֹרַח. כזכור, בחלקה הראשון של הפרשה, שלושים וחמישה פסוקים מתוך תשעים וחמישה, מסופר על המחלוקת שעורר קרח נגד משה ועל העונש המיוחד אותו קיבלו הוא ושותפיו למחלוקת. הנה כך זה מתחיל (במדבר ט"ז): [א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. [ב] וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. [ג] וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. לכאורה, מחלוקת פוליטית לגטימית וכמובן, יש אצלנו אנשים שחושבים שהצדק היה דווקא עם קרח, שכן כל מה שביקש זה קצת דמוקרטיה בסגנון שהיום הוא מקובל מאוד.

דיברנו על כך בשנים קודמות ונקודת העניין היא שסגנון כזה של מחלוקת, במוקדם או במאוחר מוביל לחורבן. הנה (בתרגום חופשי) מה שאומר הזוהר על חומרת מעשהו של קרח: וַיִּקַּח קֹרַח, שלקח עצה רעה לעצמו. שכן כל הרודף אחר מה שאינו שייך לו, הוא בורח ממנו ואינו משיגו. ולא עוד אלא גם מה שיש לו נאבד ממנו. קרח רדף אחר מה שלא שייך לו (- כהונה גדולה) אותה הוא לא השיג אבל איבד את מה שהיה שייך לו, את חייו. קרח בחר במחלוקת, מהי מחלוקת - פילוג. פילוג בעליונים ובתחתונים, ברוחניות ובגשמיות. ומי שחותר ליצור פילוג באחדות המובנית בעולם - יאבד מכל העולמות. שלום הוא שלמות ובעל המחלוקת פוגם בשלמות השלום, שזה אחד משמותיו של הקב"ה, שלום. עד כאן תוכן דברי הזוהר.

וכאן מתעוררת שאלה פשוטה, איך זה שפרשה בתורה נקראת על שמו של אדם שהתורה עצמה מגדירה אותו כרשע? הרי כתוב (משלי י'): זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב: מפרש רש"י: רקבון עולה בשמם שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו. אז מילא שמזכירים אותו לצורך הסיפור והלקח לדורות, אבל לקרוא פרשה בשמו? הרי אין הנצחה גדולה מזו, הפך המגמה שמביא רש"י בפירושו לפסוק במשלי, שרשע - נמנעים מהזכרת שמו והוא משתכח מאליו. ועוד יותר תמוה, הרי שמו של קרח רומז לקרחה, כלומר השם עצמו, עוד לפני הנזק שבמחלוקת, זה לא שם חיובי כל כך, אז למה התורה קוראת פרשה בשמו? צריכים לומר שהמסר, ובעיקר התוצאה לדורות, של מחלוקת קרח הם חיוביים וחיוניים כל כך, שלצורך זה שווה לקרוא את הפרשה בשמו של קרח, שבזכותו קיבלנו מסר זה.

קרח טען כנגד משה ואהרן, כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'. ומה ביקש קרח - להיות כהן גדול במקום אהרן, מה זה אם לא להתנשא? איזה מן טענה זו, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, כאשר הטוען עצמו נכסף לקבל את התפקיד המנשא? אלא שקרח, כמו אגב כל פוליטיקאי מצוי, טען שהוא יעשה את התפקיד יותר טוב מאהרן. תפקידם של הכהנים בכלל ושל אהרן בפרט, היה לעשות את עבודת הקודש בשם כל ישראל, ובכך להעלות את כולם לקדושה במדרגה עליונה שהם, הכהנים עצמם אחזו בה. כמו שקראנו לפני כשבועיים על אודות עבודתו של אהרן: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, שבכך הוא מעלה את נשמות כל ישראל, שיוכלו לעבוד את ה' באהבה רבה כמו אהרן בעצמו. עם זה לא הסכים קרח. הוא טען כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה', ככה זה תמיד אצל יהודים. לא צריכים את הכהן שיתווך והוא גם אינו אמור להעלות את כולם למדרגתו שלו. צריכה להיות אבחנה ואף הפרדה בין עבודת ה' של פשוטי עם, שאמנם רצויה ומקובלת לפני ה' יתברך, ובין עבודתו של הכהן הגדול שהיא נעלית באין ערוך. במילים אחרות, אין לדרוש מהכהן שיירד אל העם כדי להעלותו ואין לדרוש מהעם שיתאמצו להעלות עצמם למדרגתו של הכהן הגדול.

פַּעֲמַיִם כִּי-טוֹב/U>

מאז ומעולם, החיבור בין העליונים והתחתונים, בין הרוחניות והגשמיות הוא בעייתי. בתיאור בריאת העולם בששת ימי בראשית, נאמר 'כִּי-טוֹב' על כל משימה שהושלמה. בכללות, בכל יום הושלמה המשימה של אותו יום ונאמר על כך וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי-טוֹב. מלבד ביום השני. חז"ל עמדו על כך ואמרו שבו נבראה מחלוקת, ולפיכך לא נאמר בו כִּי-טוֹב. איזו מחלוקת נבראה ביום השני? הנה התיאור במקור: [ו] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. [ז] וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. הרקיע שמבדיל בֵּין מַיִם לָמָיִם, שלכאורה מונע חיבור ישיר בין גשמיות לרוחניות, הוא עניין של מחלוקת ועל זה לא אומרים כִּי-טוֹב.

קרח טען שההפרדה הזאת קיימת וצריכה להמשיך להתקיים, ובכך הוא טעה טעות חמורה. שהרי כבר למחרת, ביום השלישי נאמר פעמיים כִּי-טוֹב. פעם אחת להשלמת המלאכה של יום אתמול ופעם שנייה למלאכת היום השלישי. ביום הזה התחדשה האפשרות ליצור חיבור בין הרוחניות לגשמיות ובכך נתקן הקלקול של המחלוקת מהיום השני. אומנם לא מדובר בחיבור גלוי ומובנה, להפך, מדובר בחיבור שיש להתאמץ מאוד כדי להגיע אליו ולחשוף אותו, אבל החיבור אפשרי ואף נדרש. יותר מזה, קרח היה בין העומדים לרגלי הר סיני בעת מתן תורה, ושם ראה במו עיניו את גילוי כבוד ה' על הר סיני וגם ראה את משה עולה אל האלוקים. שתי פעולות משלימות הממחישות כי החיבור בין הרוחניות לגשמיות, בין האלוקות לעולם, הוא לא רק אפשרי אלא אף נדרש, כי זה רצון ה'.

כתוצאה ממחלוקת קרח, לקראת סוף הפרשה מצווה התורה על מה שמכונה במקורותינו 'מתנות כהונה'. הכהנים והלויים אומנם מצווים להתרכז בעבודת הקודש, אבל הם גם צריכים להתפרנס ופרנסתם הוטלה על כלל ישראל. כשיהודי מקריב קורבן בבית המקדש, הכהן מקריב אותו עבורו ובשכר זאת הוא מקבל חלק מן הבשר, וכן את המנחה הבאה מן החטים, לאכלם במקדש. נוסף לכך, כל יהודי חייב להפריש ממאכלו ומיבולו את התרומה לכהנים ואת המעשר ללויים. בכך הוא משתתף בפרנסתם, אבל גם נעשה שותף בעבודתם. כלומר הוא מעלה את עצמו למדרגה רוחנית נעלית יותר בכך שנותן לכהן וללוי חלק מהיבול אשר ברכו ה'.

מי שטוען, כמו שטען קרח, שאין ולא יכול להיות חיבור בין עליונים לתחתונים, בין רוחניות לגשמיות, אומר בפירוש, או לפחות במשתמע, כי הקב"ה אינו מתעניין במה שנעשה בעולם הזה. ומכיוון שכנ"ל, במעמד הר סיני חודש החיבור הזה לעיני כל ישראל, כולל קרח ואנשיו, הרי שיש בגישה זו כפירה מפורשת בתורה ובה' יתברך נותן התורה. אכן, בתורה יש אבחנה ברורה בין עליונים לתחתונים, בין השמים ובין הארץ, בין גשמיות לרוחניות, אבל התורה קובעת כי לא זו בלבד שהחיבור ביניהם אפשרי, היא אף קובעת שהשליחות שלנו בעולם הזה היא בדיוק זו, לעשות את החיבור בין הרוחניות לגשמיות, להפוך את הגשמיות ואף את החומריות לרוחניות.

וזהו המסר של פרשת קרח, שעל כן נקראת הפרשה על שמו, כי בזכותו קיבלנו סדרה של מצוות שמהותן היא נתינה - לתת לכהנים, נציגי הרוחניות, את מתנות הכהונה ובכך להעלות את הגשמיות והחומריות שלנו לאותה מדרגת רוחניות ואף קדושה שבה מצויים הכהנים. בכך מתקבעת, או לפחות אמורה להתקבע בתודעתנו, המגמה והשאיפה להתעלות בקדושה ולא רק בהישגים חומריים. כי כאמור, השליחות שלנו בעולם הזה היא אותה התעלות אישית שבעקבותיה מעלים גם את החומריות לקדושה. כדי לעמוד בכך, חייבים לבטל את דעותינו ואת נטיותינו הטבעיות בפני הדעת העליונה שכתובה בתורה ומיוצגת על-ידי משה רבינו. בביטול הזה התקשה קרח לעמוד וההמשך כתוב בפרשת השבוע ומבואר חלקית לעיל.

כמובן, אי-אפשר ולא רצוי להימלט מהשוואה מתבקשת לימינו אלה, בהם שולטים אצלנו שפה וסגנון מלחמתיים. כלפי חוץ עוד אפשר להבין את זה איכשהו, אם כי זו טעות קשה כפי שכתבנו כמה פעמים בעבר, אבל הבעיה היא שהשפה הזאת משמשת אותנו בשיח הפנימי. ומה הפלא - ספר החוקים שלנו מחייב פלגנות, שהרי כלול בו חוק המפלגות, ששווה לבדוק אם יש לו אח ורע באיזה מקום בעולם. כמובא מהזוהר לעיל, פילוג הוא הפך השלום וזו הבעיה הגדולה שלנו, שבגינה עדיין אין שלום בינינו וממילא גם לא עם שכנינו. כי ברגע שנתאחד סביב השלום שהתורה מציעה, כלומר שנדבר בינינו שלום ולא מלחמה, יקל עלינו לדבר שלום גם עם שכנינו; פשוט, נצטט מן התנ"ך את הפסוקים המקנים לנו בעלות על הארץ, ולא יטרידו אותנו עוד בדרישות הזויות. רק שבשביל זה צריכים קודם לחיות בתודעה שאנחנו עם אחד כי זה כתוב באותו תנ"ך שמוכיח את בעלותנו על הארץ.