פרשת השבוע פותחת בפסוקים הבאים (במדבר י"ט): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. [ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. בהמשך בא פירוט דיני פָּרָה אֲדֻמָּה, דינים שהתורה עצמה מגדירה כ-חֻקַּת הַתּוֹרָה. נאמר במדרש ומובא בפירוש רש"י שמדובר בכפרה על חטא העגל שהוא, כידוע, בנה של הפרה; "תבוא האם ותקנח צואת בנה". בחטא הזה נכשלו חודשים ספורים לאחר יציאת מצרים, ופרשה זו נאמרה די בסמוך לאחר אותו חטא, בראש חודש ניסן של השנה השנית ליציאת מצרים, הרבה לפני שנת הארבעים במדבר. התורה בחרה להציב נושא זה ולקרוא לו בשם המשמעותי כל-כך - חֻקַּת הַתּוֹרָה, בפרשה בה מתחיל התהליך של חילופי הדורות בהסתלקות המנהיגות של דור המדבר.

האם יש משמעות להצבת נושא זה דווקא כאן? ובכן, הנושא הבא בפרשה הוא מות מרים (פרק כ'): [א] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. כידוע, מרים היא אחותם של משה ואהרון ומנהיגה בולטת בזכות עצמה. היא מתה בשנת הארבעים ליציאת מצרים. חז"ל עמדו על סמיכות הפרשיות זו לזו והסיקו שיש קשר רעיוני בין שני הנושאים (מועד קטן כ"ח/א): אמר רבי אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה - לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. כפרה זה מלשון קינוח, ניקיון, כמובא לעיל מחז"ל: "תבוא האם ותקנח צואת בנה". הליכלוך הוא פגם והקינוח מתקן את הפגם, משיב את המצב לתיקנו. איך זה קשור למיתתם של צדיקים?

ובכן צדיק חי בעולם הזה במודעות מלאה של היותו שליח לעשות את רצון ה' בעולם, ולהוביל גם את הזולת בדרך ה'. כידוע, הנסיבות משתנות מדור לדור, וכל דור מקבל את המנהיג הדרוש לו בהתאם לנסיבות ההיסטוריות, שעל כן יש דורות שבהם המנהיג הוא משה רבינו או שמואל הנביא ויש דורות שבהם המנהיג הוא יפתח הגלעדי או שמשון הגיבור. הסתלקותו של הצדיק-המנהיג, פירושה שהסתיימה תקופה ונשתנו הנסיבות. המנהיג הבא ינהיג את בני דורו במהלכים הנדרשים בתקופה שלו ובנסיבות המיוחדות לדורו. על עיקרי משמעותו של המונח 'דור' והקשר שלו לחילופי המנהיגות, עמדנו ברשימה לפרשת ניצבים-וילך ס"ז, ואף הקבלנו את זה לאקטואליה, כרגיל. ההקבלה שם הייתה ברמה הטכנית וכעת ננסה להתבונן ברמה התודעתית.

כאמור, בפרשה שלנו מתחיל התהליך של חילופי הדורות, הסתלקות המנהיגות של דור המדבר ונתינת הבימה למנהיגות שתוביל את העם אל הארץ. מטבע הדברים, שלב זה הוא קשה לעיכול. המונהגים עלולים לפתח חרדות וגם לא תמיד מוכנים לקבל את מנהיגות ההמשך, כי הם בטוחים ש'זה לא זה'. המנהיג החדש מתנהג וגם מנהיג בדרך שונה מזו של קודמו והדרך החדשה אינה מקובלת עליהם כי זה לא מה שהם ראו והתרגלו מהמנהיג הקודם. לפעמים, המנהיג עצמו חש שעדיין לא השלים את המלאכה והוא מבקש להמשיך. זה מה שקרה עם משה רבינו כידוע, שהתחנן מאוד להיכנס לארץ למרות הכל. אבל כפי שהראינו ברשימות לפרשה זו בשנים ס"ג ס"ד, האירועים המסופרים בפרשה על אודות הכאת הסלע במקום לדבר אליו, מלמדים כי משה אינו מבחין בשינוי התודעתי שהתחולל אצל מונהגיו ועל כן הוא אינו יכול להמשיך להנהיגם.

כאמור, המנהיג אמור להוביל את המונהגים בדרך הטובה ביותר בנסיבות ההיסטוריות של דורו. עליו לזהות בדיקנות את המצב הרוחני והגשמי של הדור, להחליט על הנתיבים בהם יש ללכת בנסיבות שזיהה, ולהוביל את מונהגיו בדרך הטובה ביותר למילוי השליחות שהוטלה על הדור. כמובן, הדרך היא נצחית, היא הדרך שמכתיבה לנו פרשת השבוע - חֻקַּת הַתּוֹרָה, אבל הדגשים משתנים בהתאם לנסיבות, וזהו תפקידו של המנהיג, למצוא ולהכתיב את הדגשים הנכונים. מנהיג כזה אינו מתעניין ברייטינג והוא גם לא נוטה לאמץ פרשנויות של חכמים בעיני עצמם. כמובן, זה לא קל, אבל זוהי המנהיגות האמיתית של עם ישראל. מנהיגות כזאת מציבה בפני המונהגים דרישות ברורות ויעדים שצריכים לחתור אליהם, בעיקר בנושאים שעליהם הושם הדגש באותו דור. היא אומנם מתחשבת בחולשות האנושיות, אבל בכל שלב היא מציבה רף הישגים גבוה יותר ובכך מושכת את המונהגים להתעלות ולהתקרב לרמה הרוחנית של המנהיג עצמו. ואם מישהו מצא באמור עד כאן, דמיון כלשהו למנהיגות פוליטית מוכרת - כנראה הוא חי במדינה אחרת.

הרוחניות מובילה את הגשמיות

שורות אלו נכתבות במוצאי יום ה' לפרשת חוקת, ג' תמוז, והתאריך הזה עורר אצלי את ההרהורים המוצגים כאן. לכאורה, יום קיצי ככל הימים בחודש הזה. חם, לח ושמש חזקה בעיניים. יש משהו מיוחד ביום הזה, ג' תמוז? לא שבת, לא חג ואפילו לא ראש חודש. אלא שביום הזה בשנת תשנ"ד, נעלם מעינינו הרבי מליובאוויטש, המפורסם יותר כ-הרבי של חב"ד. יש אומרים נפטר, יש אומרים נסתלק ויש אומרים חי וקיים בגופו ושום דבר לא השתנה. האמת - לא ממש משנה לי איך מגדירים את המצב שאחרי ג' תמוז תשנ"ד, אבל העובדה היא שהוא לא הכשיר יורש, כפי שנהגו קודמיו, זה מצד אחד, ומצד שני ברור שאם מדברים על מנהיגות יהודית, הרי שהוא המופת של מנהיגות כזאת. על כך, דומני, אין צורך להביא ראיות, ומי שלא מכיר - שישוטט באתרים וירטואליים של חב"ד.

אותי עניינה שאלה פשוטה: מה הם התהליכים אותם הוביל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש ומה זה אומר לנו כעת, אחרי ג' תמוז תשנ"ד? דומני שכולם מודעים לאהבת ישראל האינסופית שלו, לעובדה שהתייחס אל כל יהודי התייחסות אישית כאילו הוא בן יחיד שלו, לעובדה שהשיב אישית לכל אחד מרבבות המכתבים שהגיעו אליו ולתנועת קירוב היהודים שיזם, עודד ודירבן. אלה דברים מפורסמים ועל כן לא נתמקד בהם. ננסה להתמקד באותו חלק של פעילותו שלענ"ד לא הודגש דיו ואולי בכלל, באותם תהליכים שניתן לכנותם קוסמיים. הם אותם תהליכים שהולכים ומתגברים כל העת, גם כאשר נדמה כאילו יוזמם ומחוללם חדל להפעילם.

האמת היא שרואים את ההתגברות של פעילותו גם בתחומים גלויים, כגון בקירוב יהודים על-ידי שלוחיו הפרושים בכל מקום בעולם. מה שפחות מודגש היא העובדה שהרבי חולל מהפכה בקשר שבין הרוחניות לגשמיות. כמובן, גם בתחום הזה ניתן (למי שרוצה) לראות חשיפה מתגברת של הקשר, אלא שהמודעות לעצם הקשר ועוד יותר לעובדה שהרבי הוא שחולל אותו, נמוכה ביותר. לכן ממשיכים לחשוב במונחים של פעם, של הימים בהם הקשר הזה צפוי היה להתגלות רק אחרי מאה ועשרים. או בלשון התלמוד (קידושין ל"ט/ב') כנראה בעקבות מעשה שהיה: בכיבוד אב ואם כתיב "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" בשילוח הקן כתיב "למען ייטב לך והארכת ימים" הרי שאמר לו אביו עלה לבירה (בנין גדול) והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב "ולמען יאריכון ימיך" לעולם שכולו ארוך.

על אותו משקל, בדורות קודמים לא זוהה קשר ישיר בין קיום מצוות לביטחון פיזי. המזוזה, התפילין וכן כל המצוות שיהודים הקפידו לשמור אפילו במסירות נפש, לא נראה שהגנו על היהודים מכל מיני מאורעות קשים רח"ל. ויהודים קיבלו כפשוטם את דברי חז"ל שבציטוט הנ"ל, ואפילו לא חשבו שמשהו לא בסדר בכך שלמרות הקפדתם על הרוחניות שתהיה שלמה, גופם נותר פגיע וחשוף לסכנות ח"ו, כאילו אין עליו שום הגנה. הדברים מוסברים היטב במסכת סוכה (דפ ה' עמ' א'): ותניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום; שנאמר, "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם". ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב "וירד ה' על הר סיני"?! (תשובה-) למעלה מעשרה טפחים. והכתיב "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים"? למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב "ומשה עלה אל האלקים"? למטה מעשרה. והכתיב "ויעל אליהו בסערה השמים"? למטה מעשרה.

למעלה מעשרה טפחים ולמטה מעשרה - זה אומר שהחיבור אינו מושלם. הרוחניות אומנם ירדה לעולם הגשמי במעמד הר סיני, וגם לגשמיות ניתנה מאז האפשרות לעלות אל האלוקים, אבל כאמור, החיבור הזה לא הושלם. הוא אמור להיות מושלם על-ידי המשיח, שאז יגיע העולם לתכליתו - חשיפת האמת שאין עוד מלבדו והכל זה אלוקות. בדור שלנו זה קרה. עובדה, יש קשר מלא ומוחלט בין הרוחניות לגשמיות. מזוזה כשרה מגינה גם פיזית בעולם הזה ולא רק לעולם הבא, וכך גם כל מצווה שיהודי עושה. ואת זה חולל הרבי. הוא שהשלים את החיבור שבין הרוחניות לגשמיות. אצלו, בתשובותיו לרבים הפונים אליו, מוצאים, לראשונה בהיסטוריה, קישור ברור בין מצב פיזי למצב רוחני. הפתרון שהוא מציע לבעיות בריאות, פרנסה וכו' הוא התחזקות ברוחניות, לתת צדקה, לבדוק מזוזות, תפילין ועוד, בנוסף לטיפול גשמי כמובן. וזה עובד, תשאלו את רבבות האנשים שפנו אליו וממשיכים לפנות. אכן, כדאי שנבין שזה זמן הגאולה. הבנה זו תזרז את ההתגלות הגדולה, וחבל על כל רגע שדוחים את זה.