ג'ו עמר: פרס ישראל, לא רק פרס ישראל השנייה
אשתקד, שבועות ספורים לפני שזכה לקבל לידיו את פרס ישראל לתיאטרון, השיב ניסן נתיב, מורה למשחק, את נשמתו לבורא. אולם למרות הטרגדיה זכה נציג ממשפחתו לקבל לידיו את הפרס. יפה נהגה הוועדה שבחרה בניסן לחתן פרס ישראל, ויפה נהגו האמרגנים שהעניקו את הפרס לנציג מהמשפחה.
לפני כשבועיים נפטר הזמר והפייטן ג'ו עמר, לאחר מחלה קשה מאוד. עמר, כידוע, הוא האיש שכל הזמרים הים תיכוניים חבים לו את היותם מחוץ לגטו המוזיקלי. מאז אמצע שנות החמישים ובמשך שני עשורים תמימים, פעל עמר כדי שזהר ארגוב, אייל גולן, ליאור פרחי ושות' יקבלו את הלגיטימציה שהם ראויים לה. כנ"ל לגבי הפייטנים אמיל זריהן, ליאור אלמליח, חיים לוק, דוד אביכזר, מרדכי בוזגלו ועוד.
פעילותו של עמר לא זיכתה אותו מעולם בפרס ישראל למוזיקה. גם לא במועמדות. סיכוייו פחתו עוד יותר כאשר הדיר את רגליו מהארץ לטובת הגולה. אולם היום, שבועיים לאחר מותו ותשעה חודשים לפני טקס הענקת פרסי ישראל, הגיעה העת לזכות אותו בפרס ולתתו למי מבניו. אין ראוי מעמר לקבל את פרס ישראל. את פרס ישראל השנייה הוא קיבל מאיתנו מזמן. בחום ובאהבה. בזכות ולא בחסד.
רובי ריבלין: על רגישות וניצחון התבונה
יישר כוח ליושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, שהתעקשותו להעמיד נהג מסייע לחבר הכנסת משה (מוצי) מטלון (נכה צה"ל) צלחה בסוף: ועדה ציבורית בראשות פרופסור ראובן גרונאו קבעה כי מטלון יקבל נהג מסייע בהתאם לצורך ולנסיבות. בכך באה לקצה פרשה מכוערת שאחראית לה במידה רבה היועצת המשפטית של הכנסת עורכת דין נורית אלשטיין.
מצער שעורכת הדין המלומדת לא הפגינה במקרה זה תבונה ורגישות. מקוממות המתקפות שספג היושב-ראש ריבלין מכל עבר כמעט, רק בשל הרגישות שגילה. ובבניין ועדת גרונאו ננוחם.
ח"כ רגב: עיטור העוז ואות המופת
למרות שלמעלה ממחצית חייה היא "בילתה" במדים, הוכיחה חברת הכנסת מירי רגב (ליכוד) כי גנרל בדימוס לא מוכרח לעסוק רק במלחמות. אפשר לעסוק גם במאבקים, עדיף חברתיים. כי דווקא אלה קובעים את חוסנה של המדינה.
רגב, חברת כנסת טרייה, ניהלה מאבק עיקש נגד החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ להשית מע"מ על ירקות ופירות, מה שכמעט עלה לה בפגיעה אנושה בקריירה הפוליטית שלה. את מאבקה ניהלה רגב ברגישות ובנחישות, בחן ובאסרטיביות. חברת הכנסת רגב, למיטב ידיעתי, מעולם לא קיבלה צל"ש כלשהו במהלך שירותה הצבאי. אולם בשירותה את הציבור כחברת כנסת היא הוכיחה כי היא ראויה לעיטור העוז (על מאבקה בנתניהו ובשטייניץ) ולאות המופת (על הדרך והסגנון). אני אישית מצדיע לה.
ברק, יותר ליברמן מליברמן
שר החוץ אביגדור ליברמן אמר לתקשורת, כי הוא איננו מנהל את המו"מ המדיני בסוגיית ההתנחלויות, כדי שלא יאשימו אותו בטרפוד המו"מ בשל היותו מתנחל, ולכן שר הביטחון עושה זאת במקומו. יישר כוח, ליברמן. אבל יש רק בעיה אחת קטנה: על-פי נתונים ומספרים שמעולם לא הוכחשו, אהוד ברק הוא אבי ההתנחלויות מאז אמצע שנות התשעים. הוא אחראי לבנייתם של מאות מאחזים ועשרות התנחלויות ביו"ש.
לאור זאת, במקרה זה לחושך, עדיף מאוד שהוא, שר החוץ ליברמן, ינהל את המו"מ, כי איתו לפחות אפשר לעשות עסקים ולסגור הסכמים ללא חשש שהוא יטרפד אותם או לא יכבד אותם.
מי כאן הבעיה, ההתנחלויות או המתנחלים?
שטחו של הנגב מהווה כ-62% משטח המדינה. שטחה של בירתו באר שבע, לעניות דעתי, עומד 117,500 דונם. אבל למרות זאת הבנייה בה מתאפיינת במגדלי מגורים עד לכדי סלאמס. מדוע? מפני שזה משתלם לכל הצדדים המעורבים: הרשות המקומית (ארנונה), הקבלן (בנייה רוויה על קרקע קטנה וזולה) והרוכשים (משלמים פחות).
ארה"ב דורשת מישראל להקפיא את ההתנחלויות. כנ"ל אירופה. בישראל דוחים את הבקשה בנימוק של "ריבוי טבעי מחייב הרחבות בנייה". הנימוק הזה לא מחזיק מים, לדעתי. אני מתגורר בדירת ארבעה חדרים, 154 מ"ר ברוטו, במגדל דירות בן 18 קומות, כאשר בכל קומה ארבע משפחות. דירתי, כך אני חש, מאוד מרווחת. איתי בבניין מתגוררים בעיקר בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, מהנדסים, עצמאים בתחום ההיי-טק ודומים להם.
רוב רובם של שכניי לבניין, לשמחתי, יכולים להרשות לעצמם מגורים בווילות. לכן אם מגדל דירות טוב לי ולכמותי, מדוע למתנחלים הוא לא טוב? אז זהו, שהוא טוב, אבל הם, המתנחלים, לא יסתפקו בפחות מווילה של 300 מ"ר במחיר מסובסד... אז כנראה שהבעיה הגדולה יותר היא המתנחלים, לא ההתנחלויות!
נו, נו, נו, עיזבו כבר את וענונו
רק מטומטם גמור יחשוב שבעידן האינטרנט והעולם ככפר גלובאלי יכול מרדכי וענונו, מרגל האטום, להחזיק אצלו מידע קריטי שיש בפרסומו כדי לסכן את מדינת ישראל. ולצערי יש כנראה כמה מטומטמים כאלה במדינה, בעיקר כאלה הקשורים למערכת הביטחון.
הרי, כל מה שיש לנו בדימונה, ויש, מתפרסם חדשות לבקרים בכל אתרי האינטרנט המחשיבים את עצמם. לכן היום, 25 שנים אחרי שנתפס בקלקלתו, נענש במאסר ושוחרר מכלאו, הוא הזמן לאפשר לו לעזוב את המדינה בשקט ואותנו במנוחה. וכי מה הטעם להמשיך ולהחזיק אותו בכוח כאן? בטוחני כי בהוצאות הכרוכות בהשגחה עליו ניתן יהיה לשקם לפחות 100 משפחות עניות מדי שנה...
לו אני המחליט והקובע, הייתי מאפשר לו לעזוב את המדינה בתנאי שיתחייב לא לחזור אליה לעולם. ומאחר שהוא וויתר בעבר על אזרחותו הישראלית, אזי תמיד יהיה אפשר למנוע ממנו כניסה למדינה, אפילו כתייר...
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
