סופה של פרשת "בלק" ותחילתה של פרשת "פינחס" שלובות זו בזו. בשבוע שעבר קראנו על המגיפה שפגעה בעם ישראל והמיתה 24 אלף מבניו, בשל ההתחברות לבנות מואב ומדין שהביאה לעבודת אלילים, ועל כך שמגיפה זו נפסקה כאשר פינחס המית יהודי ומדיינית בעיצומו של המגע המיני ביניהם. ואילו השבוע אנו קוראים על הברכה שנותן ה' לפינחס בעקבות מעשהו ועל הציווי לנקום במדיינים.

בתחילת פרשתנו מופיעים גם שני פרטים שלכאורה הם שוליים ואף חסרי חשיבות: "ושם איש ישראל המוכה זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני. ושם האישה המוכה המדיינית כזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדין הוא". מדוע חשוב לנו לדעת את שמותיהם של החוטאים הללו? כמה וכמה צדיקים יש בתנ"ך, שאנו יודעים עליהם פחות מאשר על רשעים אלו. איננו יודעים, למשל, מי היו אבותיהם של אליעזר ואיוב; איננו יודעים מה היו שמות אימותיהם של אברהם ושמשון; וכך הלאה. אז דווקא רשעים אלו זוכים להנצחה?

רש"י סבור שלכל אזכור יש סיבה משלו. על זמרי הוא אומר: "להודיע שבחו של פינחס - שאף על-פי שזה היה נשיא, לא מנע עצמו מלקנא לחילול השם". אך על כזבי הוא אומר, בעקבות דברי חז"ל במדרש תנחומא: "להודיעך שנאתן של המדיינים [לישראל] - שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל". הרמב"ן, לעומתו, מסביר את שני האזכורים כאחד, בדומה לדבריו של רש"י על זמרי: "להודיע כי ראוי היה [פינחס] לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גויים, ולא ירא מהם בקנאתו לאלוקיו".

נראה שלגבי זמרי ניתן לומר הסבר נוסף. "נשיא בית אב" הוא תפקיד רם מעלה. כל שבט התחלק לבתי אבות, בדרך כלל בהתאם למספר הבנים (ולעיתים גם הנכדים) של בן-יעקב ש"ייסד" את השבט. בשמעון היו חמישה בתי אב; השבט כולו מנה 22,200 איש, כך שבית אב ממוצע היה בן 4,400 איש. כל עם ישראל מנה ערב הכניסה לארץ 57 בתי אב. בהתחשב בכך שלצידו של משה נצבו 70 זקנים, ברור ב-57 ראשי בתי האבות הם צמרת העם.

מעמדו של זמרי מסביר לנו מדוע ה' כעס כל-כך על החטא בבעל פעור ומסייע לנו להבין פסוק תמוה נוסף באותה פרשיה. כך מספרת התורה בפרשת "בלק": "וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. וייצמד ישראל לבעל פעור, ויחר אף ה' בישראל".

ניתן להראות בעשרות מקומות בתורה, שהאבחנה בין "העם" לבין "ישראל" אינה סמנטית ואינה מהווה משחק מילים. כמעט תמיד, "העם" פירושו הפשוטים שבהם (ולעיתים גם הערב-רב, הגויים שניצלו את המהומה בזמן יציאת מצרים והתחברו לבני ישראל), בעוד "ישראל" פירושו האליטות. מה קרה בבעל פעור? החטא - כמו במקרים רבים אחרים - החל בעם ומשם חילחל אל ישראל. כל עוד החוטאים היו הפשוטים/הערב-רב, לא חרה אפו של ה' בעם כולו; נראה שכוונתו הייתה להעניש את החוטאים לבדם. אך ברגע בו האליטות נדבקו בתאווה ובאלילות - ה' כועס על העם כולו.

לאור זאת, נבין את ציוויו של ה' המגיע מיד לאחר מכן: "ויאמר ה' אל משה: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל". משה מצטווה להוציא להורג את ראשי האספסוף, אלו שככל הנראה מנהיגים את החוטאים או לכל הפחות אינם מונעים מהם לחטוא. אם יעשה זאת - תיווצר הרתעה גם כלפי האליטות, החטא ייפסק וחרון האף יישכח (רש"י מפרש אחרת, אך נראה לכאורה שדבריו אינם הולמים את פשוטו של מקרא).

משה מחליט לפעול אחרת ולשרש את הנגע: "ויאמר משה אל שופטי ישראל: הִרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" - לא להסתפק בקטיעת ראשו של הנחש המסית, בדמותם של "ראשי העם", אלא לבער גם את החוטאים מלמטה, לעקור את הגידול הממאיר כולו.

אלא שבכך אין די. מסתבר, שהחטא הגיע כבר גם אל צמרת האליטות: "והנה איש מבני ישראל בא וַיַקרב אל אחיו את המדיינית, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". כאשר נאמר בתנ"ך סתם "איש", הכוונה היא לאדם רם מעלה; ולא כאן המקום להביא מקצת מהדוגמאות הרבות לכך. עוד בטרם נחשף שמו של החוטא, ברור לנו שהרעל פיעפע וחדר לכל חלקי הגוף. לא רק פשוטי הפשוטים ("העם"), לא רק האליטות של הפשוטים ("ראשי העם"), לא רק פשוטי האליטות ("ישראל") אלא גם האליטות של האליטות ("איש מבני ישראל").

מאחר שהחטא כבר הגיע לצמרת העם, אין די בהריגת החוטאים וגם לו בחיסול המסיתים. הקדוש ברוך הוא מתחיל להשמיד את בני ישראל ובמגיפה מתים 24 אלף איש - כמעט 5% מכלל בני העם. וכאן עלינו להיזכר באירוע שהתרחש 38 שנים קודם לכן, בעקבות מעשה קרח. לאחר מותם של קרח ועדתו, מואשמים משה ואהרן: "אתם המיתם את עם ה'". המאשימים הם "עדת בני ישראל" - הצמרת של הצמרת, האליטה של האליטות. וגם שם, כאשר החטא הוא של הבכירים ביותר בעם - מתחילה מיד מגיפה, הגובה 14,700 קורבנות.

אם נרחיב את מבטנו עוד יותר נגלה, שגם בשני החטאים החמורים ביותר של בני ישראל במדבר, החוטאים היו דומים - ותגובת ה' הייתה דומה. בחטא העגל נושא אהרון באחריות: "ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון". נכון, היו לו סיבות משלו והמפרשים מאריכים להסביר את מעשהו, אך השורה התחתונה היא - אהרון גרם, ודאי בשוגג, לחטא איום. ומה רוצה ה' לעשות שם? להשמיד את העם.

כך גם בחטא המרגלים. הנשלחים לארץ היו "אנשים, ראשי בני ישראל המה" - מבכירי העם. וכאשר הם חוזרים, מוציאים דיבת הארץ רעה ומחטיאים את העם כולו בחוסר אמונה ובשאיפה לשוב למצרים - שוב מודיע ה' למשה על כוונתו לחסל את בני ישראל.

הא למדנו, שכתמיד - הדג מסריח מהראש. ככל שהחוטא בכיר יותר, עוצמת החטא רבה יותר והשפעתו עלולה להיות הרסנית יותר. כאשר מנהיג חוטא, אין זה רק חטא אישי שלו; הוא גורר עימו רבים אחרים ואפילו את העם כולו. חטאו של מנהיג אינו מסתיים רק בענישתו-שלו, אלא עלול להעמיד את העם בסכנה. ואת הלקחים הללו, ראוי שילמד ויפנים כל מנהיג בכל דור.