המשבר במשק המים אינו מסוג האסונות שלא ניתן היה למנוע אותם. את המשבר במשק המים אפשר היה למנוע אם הוא היה מנוהל נכון. כמו בטרגדיה קלאסית שדמויותיה מתומרנות לסוף הרע הבלתי נמנע כך ממשלות ישראל, שרי האוצר ומנהלי רשות המים משוחקים על בימת האבסורד הזה. כמו העכברים של המלין מובלים ומובילים לייבוש שחרץ את דינו.
כל הכתובות היו על הקיר, הגשמים מתמעטים, האוכלוסיה גדלה, מי התהום הולכים ונמלחים, והחברים בהנהגה לקו באימפוטנציה כרונית. מן שיתוק אחזם. מביטים במשבר המתרגש בעיניים כלות, רגליהם אינן נעות וקולם לא נשמע, וכשהתעשתו הפרנסים שלפו מכובעם היצירתי את הפתרון האחד והיחיד ששכן בו - היטל המים. בזה מסתכמות היכולות שלהם.
כשהציבור מנסה להבין איך תיתכן התנהלות מחדלית ובלתי אחראית כזאת, מתקבלות התשובות הבנאליות - כסף. דרשנו ולא קיבלנו, היה סדר עדיפויות אחר. ואיך לא. סדר עדיפויות הוא סולם של דרגות חשיבות ורמות דחיפות. חלוקת המשאבים אמורה לתאום את סדר העדיפויות. נראה שמשק המים נדחק לשלב נמוך ביותר בסולם הזה וכעת, כשאנו הולכים ושוקעים בבוץ שהיה פעם אגם כינרת נחשפת, גם האיכות, הרצינות והאחריות של מקבלי ההחלטות בישראל לדורותיהם.
וכשהתגלתה ערוותם של מקבלי ההחלטות והציבור לחץ - מונתה ועדת חקירה. בשקט בשקט, כמעט בהיחבא, יושבת קבוצת אנשים טובים על ציר זמן בלתי מוגבל, וחוקרת. כשוועדת אור הסקסית ישבה על המדוכה וחקרה את ארועי אוקטובר, קרסו העיתונים מרוב חומרי הכיסוי והטלוויזיה שידרה ללא הרף עידכונים מאולם הדיונים. כך גם כוסתה הוועדה של וינוגרד בפול ווליום תקשורתי ושוטף.
ועדת החקירה של משבר המים מתפקדת בקול ענות חלושה מאחורי הקלעים וקולה לא נשמע. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שיותר מדי ראשי ממשלה, שרי אוצר ותשתיות ופקידים בכירים מעורבים במחדל הזה. יותר מדי בעלי שררה שהרדמת הפעילות הזאת מהווה אינטרס מובהק שלהם.
מי ייתן את הדין על כך? אלו שהחליטו שמים זה לא מספיק חשוב? אלו שהעבירו את הכסף לקבוצות לחץ פוליטיות על חשבון האינטרס הציבורי? אלו שלא דפקו על השולחן והעדיפו לשמור על המשרה שלהם תמורת שקט תעשייתי?
בסיכומו של דבר, תצביע ועדת החקירה על שורת האשמים ומכאן הכל יתמוסס בריטואל הקבוע. הדוח יידחק למדפים הנידחים של ארכיוני הממשלה, והמלצותיו יתפוגגו כמו החתול של עליסה. אנחנו נישאר עם הבעיה, גורמיה ויוצריה. וכל זה למה? כי הלב היהודי הרחום שלנו מסתייג מענישה. כי הלב היהודי הזה הוא האויב המר של המוח היהודי שמבין כי באין ענישה אין הרתעה, וללא הרתעה כל מחדליסט ואינטרסנט ימשיך בפועלו המזיק ללא הפרעה.
ואם תהין הוועדה ותכריז שיש להסיק מסקנות אישיות כנגד האחראים שיימצאו, מייד תפרוץ לקידמת התקשורת מקהלת הצדקנים הפותה, מדורבנת על-ידי בעלי העניין ותהלך עלינו אימים ברפרטואר המוכר והצווחני של "עריפת ראשים? גרדומים בכיכרות?". עד שאנחנו נרגיש כולנו אשמים.
אז אגיד לכם מה. שלא יפנו אלי, שלא ינסו להדאיג אותי באמצעות פרצופים נסדקים של סלאבים שירדו מהדשא שלי ושייצאו מהעציצים שלי עד שלא נראה את האחראים מניחים את המפתחות הציבוריים על השולחן והולכים הביתה (או לכלא), לא רוצה לשמוע על משבר המים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
