מלאו ששים-ותשע שנים לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי – המנהיג הציוני-רוויזיוניסטי שהרבה כתרים נקשרו לראשו: ראש בית"ר, מגן ירושלים, מייסד הצה"ר, המפקד העליון של האצ"ל, אבי הצבאיות בישראל, אבי מדינת הרווחה.
איש רנסאנסי-יהודי היה זאב ז'בוטינסקי: סופר ומשורר, פובליציסט ומתרגם, שבששים שנות חייו יצר מורשת חשובה, השאיר אחריו רעיונות שהם בבחינת דרכי הנהגה ופעולה לחידוש ולהבטחת עצמאותו המדינית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, חומר למחשבה בעיקר לעומדים ליד הגה המדינה, הנחיות רעננות, הגיוניות בפשטותן, במאבקים המדיניים והצבאיים שעודם לפנינו.
גם כעבור ששים-ותשע שנה עודנו משתאים לנוכח רוחב הירושה הרוחנית-ציונית שהותיר אחריו, מתרגשים למקרא מכתב שעתה זה ראה אור בכרך נוסף של איגרותיו, או מסה עיונית שזה עתה אותרה בכתב עת בשפה הרוסית, נהנים לשוב ולהתענג על "שמשון" בתרגומו המחודש, מתפעמים ממאמר זה או אחר שנקרא באקראי, מצטמררים מחדש משירי ציון ההימנוניים.
הדברים אמורים במיוחד באנשי מכון ז'בוטינסקי, עובדים, חברי הנהלה, אנשי הוועדה האקדמית וידידים, שעוסקים באיש ובעזבונו בבחינת מלאכת יומנו. מזה למעלה משבעים שנה, אנחנו אוצרים במכון זה את אוצרות הרוח של ז'בוטינסקי ותנועתו, מעמידים אותם לרשות ציבור המתעניינים, מפיקים ערבי עיון, מוציאים לאור ספרים וכתבים, מעודדים סטודנטים ותלמידים במחקריהם, מארחים אלפי מבקרים במייצגי המוזיאון החווייתי שהקמנו.
אנו איננו זקוקים למועצה ציבורית כזו או אחרת ש"תגלה אמריקה" בכל הקשור לז'בוטינסקי ופועלו, ותוציא מאות אלפי שקלים להפקת ערב אחד. אנו מבקשים מהממלכה רק דבר אחד: תנו בידינו אמצעים נאותים כדי לשמר את מיליוני המסמכים, להצילם מכלייה שאורבת להם, חלילה וחס, אם משיני הזמן ואם מפגעי אש או מים. תנו למי שאמונים על כך, שמכירים היטב את החומר העצום הזה, שמנוסים יותר מכל גוף אחר בהפצתה של תורת ראש בית"ר – תנו לנו את האמצעים הנאותים, ואנו – שעשינו ועושים עשרות שנים את מלאכת הקודש הציונית-תרבותית הזאת, באמצעים מצומצמים ומתוך מצוקה כספית אמיתית, נעשה אותה בעתיד ביתר שאת וביתר יעילות, יותר מכל מועצה כזו או אחרת!
גדולתו של ז'בוטינסקי עולה ומתבהרת ככל שנוקפות השנים. רעיונותיו מחלחלים יותר ויותר לראשי רוב המחנות הפוליטיים. בין במודע ובין שלא במודע – מאמצים אותם, מיישמים אותם, מזדהים איתה. גם יריבים אינם אדישים כלפיה. מוסיפים לצטט מתוך כתביו, מרבים להסתמך על הגיגיו, כמעט בכל תחום, ואפילו מתווכחים עליהם כמובן.
הביוגרף של ז'בוטינסקי, שמואל כץ המנוח, אמר לי זמן קצר לפני פטירתו, כי כבר לפני עשרים-וחמש שנה העריך שבעוד יובל שנים, ז'בוטינסקי יצטייר בציבור כנביא האמת וכמנהיג הגדול שקם לאומה במאה העשרים, והסימנים לכך מתחוורים לאט לאט, משנה לשנה. והוא צדק - שמואל כץ זכרו לברכה. מנגד, יש כאלה שניתלים דוקא בז'בוטינסקי, כאיפכא מסתברא, על-מנת להצדיק עמדות אנטי-ציוניות.
"שיקראו את ז'בוטינסקי" – זוהי כותרת שזעקה מעל דפי 'הארץ' לפני כשבועיים. יופי – אמרתי לעצמי - כותרת לעניין. "סלוגן" נפלא לכל מה שאנו עושים במכון הנושא את שמו של ז'בוטינסקי ומשתדלים לעשות בעבודתנו היומיומית, הסיזיפית. דהיינו - להביא לכך שיותר ויותר אנשים, צעירים ואחרים, יפנו אל כתביו, יקראו את מאמריו, ייתפסו לקסם הגיגיו ושיריו.
אבל הכותרת מלפני שבועיים נרשמה בראש מאמרו של פרופסור פוסט-ציוני מאוניברסיטת תל אביב, חיים גנז שמו. מטרתו הייתה הפוכה. להפוך את תורת ז'בוטינסקי על פניה – ולסלף אותה. "לקרוא את ז'בוטינסקי" – כן, כן, אבל לשיטתו, לקרוא באופן מצונזר, מסולף, סלקטיבי, גס, כדי שישרת את מגמות החוגים הקוראים לקבל את דרישות הערבים, בין אם הם פלשתינים ובין אם הם סורים.
לשיטתו של אותו פרופסור-סלפן מהאקדמיה ברמת אביב, ז'בוטינסקי שלל את רעיון ההסתמכות על הזכות ההיסטורית כמבססת את הדרישה היהודית לריבונות על כל ארץ-ישראל. האסמכתא שלו היא עמית ירושלמי, פרופ' גדעון שמעוני, שבספרו על "האידיאולוגיה הציונית", הוא מצטט ממכתבו של ז'בוטינסקי מ-1922 אל ליאונרד שטיין. במכתב זה אכן אומר ז'בוטינסקי כי עניין הזכויות ההיסטוריות בא כסיוע לתביעה על חלקה טריטוריאלית מסויימת.
מה עושה פרופ' גנז? הוא מהפך את כוונתו החכמה של ז'בוטינסקי. ב-1922 תבע העם היהודי את זכותו לארץ-ישראל, לא את אוגנדה או כל טריטוריה אחרת, אך ורק משום שהיא מולדתו ההיסטורית. ז'בוטינסקי תבע את חלקת אלהים הקטנה שלנו, קודם כל מטעמי הצדק האובייקטיבי. לאמור, הערבים חולשים על מאות אלפי קמ"ר. כבר יש להם שש-שבע מדינות. דבר לא יקרה להם – אמר - אם יוותרו על חלקה הקטן של הטריטוריה העצומה במזרח-התיכון, הלא הוא שטח ארץ-ישראל, לטובת עם שקשור אליה בכל נימי נפשו זה אלפי שנים. שזכותו לארץ זו עולה על זכותו של כל עם אחר. שהוא נרדף ואין לו עצמאות משלו.
היום, כעבור 69 שנה מאז נעצמו לנצח עיניו של ז'בוטינסקי, ו-61 שנה לעצמאות ישראל - אותו עם ערבי, שהתפצל בינתיים לעשרות מדינות, כולל הממלכה שבעבר הירדן המזרחי, רוצה לצמצמם את מדינת היהודים, בשם זכות מפוקפקת, בשם תביעה קנטרנית שכל כולה נועדה להביא אותנו לנסיגה מירושלים ומחבלי מולדת היסטוריים. לשם כך הם נעזרים בכמה אנשי אקדמיה ישראלים, פוסט-ציוניים, כדוגמת הפרופסור מאוניברסיטת תל אביב. לשם כך הם מסלפים את עיקרי אמונתו של ז'בוטינסקי!
הם לא קראו אותו. הם קראו רק קטעי דברים, מכלי שני, ומצטטים אותם לצורך החלשת עמידתה של ישראל. את מאמרו של גנז – פשוט צריך לגנוז. מנגד, כדאי ומומלץ לקרוא את מאמרי ז'בוטינסקי כולם, להתענג עליהם ולשאוב מהם השראה. לקרוא אותם תמיד, בכל הזדמנות - אבל במלוא יריעת הדברים.
גם היום (יום ראשון) מתפרסם מאמר על ז'בוטינסקי, באותו עיתון 'הארץ'. מה מצא לנכון פרופ' שלמה אבינרי, להעלות מאוב את פרשת ההסכם מ-1921 עם הצורר האוקראיני פטליורה – רק לו ולעיתונו פתרונים. חבל רק שבכותבו על ההסכם, שנועד להפסיק את הפוגרומים בבני העם היהודי, נמנע הפרופסור מהאוניברסיטה העברית מלהביא את מלוא הסבריו של ז'בוטינסקי, המצויים בכתובים, לפחות במאמרו מ-1921, בכרך 'בסער' של כתביו.
ז'בוטינסקי כותב: "עורכי הפוגרומים, שרצחו יהודים בימי שלטונו של פטליורה, פושעים היו וחובה הייתה להענישם. ראש ממשלה וצבא כזה – הכוונה לפטליורה – עבר עבירה שאין לסלחה לגבי העם היהודי, לגבי העם האוקראיני וכלפי האנושות כולה". ואף על-פי כן, ז'בוטינסקי מוסיף ואומר כי מצא לנכון לחתום הסכם עם נציגו של הצורר האוקראיני האנטישמי, כי בו "הוסכם על הקמת משטרה יהודית, לשמור על הסדר בכוח הנשק, ופירוש הדבר – שאפשר היה למצוא אמצעים נגד הפוגרומים".
פרופ' אבינרי בוודאי ער לכך, שהיום, שלא כמו לפני 87 שנה, יש לנו גם משטרה יהודית, גם צבא ישראלי – ובוודאי שאיננו נזקקים להסכמי הגנה עם בני עוולה מסוגו של פטליורה, המבקשים לפרוע בנו. ראוי בהחלט להתווכח עם עמדותיו ודעותיו של ז'בוטינסקי - אבל מתוך ידיעה והכרת החומר. באופן הוגן ומבלי לגנוז עובדות.
לקרוא ולהיווכח כי במוקד ה"אני מאמין" של זאב ז'בוטינסקי עומדת הזכות הבלתי ניתנת לערעור של עם ישראל לארץ-ישראל, והתיישבותם - בחבליה השונים - של המוני יהודים, שיעלו אליה מתפוצות גלותם ויהוו רוב בקרב אוכלוסיה.
