דמוניזציה ודה-הומניזאציה

לא צריך להיות אוהד גדול של התנועה ההומו-לסבית כדי להתקומם נגד הרצח הנפשע או להזדהות עם תחושת הנרדפות המתמדת של חבריה. הכתובת הייתה על הקיר, ובכמה שפות, אך רק מעטים קראו אותה.

קל להיות חכם לאחר מעשה. קשה הרבה יותר לצפות את הנולד ולפעול בחוכמה כדי לקדם פני רעה. ההיסטוריה מלמדת ששנאה אינה יודעת גבולות. דה-לגיטימציה מובילה לדמוניזציה ולדה-הומניזציה. מכאן עד פגיעה בחיי אדם, הדרך קצרה.

רשויות החוק חייבות לגלות במהירות את הרוצח ולהעמידו לדין. אך אוי לנו אם התוצאה מהרצח הנתעב תהיה הטלה הדדית של בוץ ורפש. קל וחומר, בשעה שזהות הרוצח אינה ידועה ומניעיו עדיין לוטים בערפל. גם כאשר יתגלה, ויהיה זה מי שיהיה, אין להטיל את אשמו על העדה כולה.

לצד מחויבותנו להעמקת ערכי הסובלנות והפלורליזם, יש להתקומם נגד כמה אמירות שנשמעו אמש. עוד בטרם יבשו כתמי הדם במועדון, כבר היה מי שידע כי מדובר ב"פשע שנאה", שהוא תוצאה של הסתה. כצפוי, גם קריאות הגנאי נגד החרדים לא אחרו לבוא. הטלת כתם על ציבור שלם היא מסממניה של חברה פרימיטיבית. ה"אחר", יהא אשר יהא, תמיד מהווה מטרה נוחה לשנאה.

דברי ההסתה והבלע שנשמעו בעבר נגד הקהילה ההומו-לסבית ראויים לגינוי כשלעצמם. אך חברה דמוקרטית, בוגרת, סובלנית ואחראית, יודעת להבחין בין טמא לטהור. עליה לאזן בין מחויבותה המתמדת להענשת המסיתים והפושעים במלוא חומרת הדין, לבין הימנעותה מהכתמת ציבור שלם, שסופה לזרוע עוד ועוד גלי שנאה, שסופם מי ישורם.