שקשוקה סרת טעם

דבר אחד בטוח: ד"ר יובל ממש מת להיות במרכז התמונה, מצולם בטלוויזיה, ולכן החליט הערוץ השני לערוך תוכנית יומרנית בשם האושר! שממנה ניתן להבין כי עבור ד"ר יובל, זהו האושר! להופיע על מרקענו, לומר מספר אמירות שחוקות על האושר, העבודה ושאר ירקות, ולצפות ממיקי רוזנטל, התלמיד, להביט בהשתאות ובמבט מלא תדהמה על מרגליות התבונה אשר בהן בורך ד"ר יובל ואותן הוא מחלק לנו בשפע, גם מבלי שנרצה בהן.

נראה שקשה לדרוש מן הערוצים המסחריים לערוך תוכנית מעמיקה ורצינית, אולי משום שבכך הם מסתכנים ברייטינג נמוך עוד יותר, מן הרייטינג הצולל מטה מטה.

האמת: הסגנון האמריקני שבו מופיעים פסיכיאטרים בתוכניות מטומטמות הוא ביזוי של ממש למקצוע אותו הם מייצגים, וחבל יהיה עד מא, באם ישראל תחקה (בין היתר) גם את הסגנון הרדוד הזה של הטלוויזיה האמריקנית.

אפשר, ואפילו רצוי היה, לדון במשמעות האושר בהרכב שונה לחלוטין, בהשתתפות אנשים מכל קצווי הקשת התרבותית הישראלית, ולהפוך נושא כה מרכזי בחיי כולנו לדיון מרתק מעמיק ומספק אשר יביא עימו את בשורת התובנות והלימוד אשר אנו חווים כאשר אנו מאזינים לדיון ברמה גבוהה, מפי אישים אשר את רמת חשיבתם אנו מוקירים ומעריכים.

במסגרת השינויים אשר שר החינוך מבקש לשנות במערכת החינוך, רצוי מאד מאד להתחיל ולהקפיד על רמת שידורים בטלוויזיה ולקחת, למשל, דוגמה משידורי הבי.בי.סי. ולהשליך הסלה את המודל האמריקני אשר מהווה עבור ישראלים רבים פסגת שלמות אליה הם חותרים, ואשר מסמלת את הריקנות הקיומית בעולם המערבי, רעה חולה, חולה מאד, אשר זקוקה לפסיכיאטר!