משברי אמון אינם מובילים בהכרח לפירוק החברה

חילוקי דעות מהותיים בין בעלי מניות בחברה מסחרית גורמים לא אחת למשבר אמון ולהעדר תקשורת בסיסית המונעים מהחברה להמשיך לתפקד כתמול שלשום. כך, פרוץ משברי אמון חמורים מסכלים קבלת החלטות שוטפות באשר לניהול החברה, ובהינתן כי העברת מסרים במקרים אלו בין בעלי המניות מבוצעת, לאור הנתק, תוך כדי סיוע של מתווכים או של עורכי דין, ברור לכל כי החברה לא תוכל להמשיך ולהגשים את מטרותיה כפי שהוגדרו בעת היווסדה לרבות מקסום התועלת לחברה ולהשאת הרווחים לבעלי מניותיה.

במקרים קיצוניים יותר, במקביל לניהול החברה ולפעילותה, מנהלים בעלי המניות הליכים משפטיים הדדים זה כנגד זה כאשר קשה שלא להבחין, איפוא, כי הכיוון הכללי אליו מנותבת החברה הינו אל עבר סטגנציה ניהולית ועסקית כאחד שתוצאתה הבלתי נמנעת כל עד לא יימצא פיתרון, הינה חיסולה של החברה כעסק חי.

בהעדר יכולת להמשיך ולנהל את החברה בעת המשבר בייחוד מפאת האינטרסים הנוגדים שצפים במקרים מסוג זה לאור מעורבותן של מספר קבוצות של בעלי מניות אשר פועלות במקביל לקבלת החלטות שאינן בהכרח מתיישבות האחת עם השנייה ומספר לא מבוטל של עובדים הנדרשים להמשיך לעבוד תחת סביבת עבודה עכורה, נשאלת השאלה האם הגשת בקשה לפירוק המוגשת על-ידי בעל מניות הוא הפיתרון המשפטי הראוי בנסיבות העניין או שמא יש לשקוד על מציאת פתרונות משפטיים חלופיים.

הגשת בקשה לפירוק חברה מטעם בעל מניות מן הטעמים שפורטו דלעיל נסמכת על סעיף 257(5) לפקודת החברות בו נקבע כי בית המשפט רשאי להורות על פירוק חברה מטעמי צדק ויושר שהינה עילת "סל" שבגדרה עשויים לבוא מקרים שונים המצדיקים את פירוקה של החברה.

בתי המשפט לא מגלים בלשון המעטה סימפטיה לבקשות פירוק מטעמי צדק ויושר כאשר החברה היא סולבנטית, הווה אומר רווחית או ברת כושר פירעון, ככל שהבקשה נסמכת אך ורק על פערי אמון או על סכסוך בין בעלי מניות, חמור ככל שיהיה. על בעלי המניות או על מגישי הבקשה לפירוק למצות את הסעדים המוקנים להם מכח חוק החברות לשם פיתרון הסכסוך, אם על-ידי הסדרת הקיפוח ותיקונו (סעיף 191 לחוק החברות) או אם באמצעות שימוש בסעדים של רכישה החוצה של המניות, או לחילופין באמצעות שימוש מנגנונים משפטיים או לבר משפטיים לפיתרון המשבר כדוגמת הסתייעות בהליך של גישור או בוררות עסקית על-מנת לחלץ באופן יצירתי ומיטבי את העגלה מן הבוץ תוך מזעור הנזקים בהקדם ככל שניתן.

עם זאת נדגיש כי ההלכה הנוהגת לעניין פירוק מטעמי צדק ויושר אינה אקסיומה חלוטה, החלה במקרים תיאורטיים בלבד כי אם ניתנת ליישום בקבוצה מצומצמת של מקרים קיצוניים. כך לשם ההמחשה בעניין פש"ר 1816/00 גלריית גורדון נ' גולקונדה אמנות בע"מ (פורסם במאגר המשפטי נבו), נמנו השיקולים שיש לשכלל עוד קודם למתן צו פירוק של חברה סולבנטית בשל סכסוכים הקיימים בין בעלי מניות:

האחד; הינו כי פירוק של חברה סולבנטית יסב נזק וזאת מעצם ההנחה כי בית המשפט נדרש לגדוע את הפעילות הכלכלית הרווחית ולהביאה לכדי סיום, דבר שאינו טבעי לכשעצמו ואינו עולה בקנה אחד עם מטרות ההתאגדות של החברה בעת היווסדה.

השני; וכפי שאוזכר מבין השיטין דלעיל, הינו כי פירוק חברה עשוי לגרום לפגיעה בצדדים שלישיים שאינם מעורבים בסכסוכים וביריבות שבין השותפים לניהול החברה ובעלי מניותיה. רוצה לומר כי המשמעות האופרטיבית של פירוק חברה הינו עיכוב ההליכים המשפטיים שהחברה צד להם, פיטורי עובדים וניהול ענייניה באמצעות מפרק, זרועו הארוכה של בית המשפט, שימונה להמשך ניהול נכסיה ולשם בדיקת תביעות חוב של עובדים ויתר הנושים של החברה, עד לחיסולה של החברה. משמע, כי הגשת בקשה לפירוק חברה שאינה צודקת ומוגשת בחוסר תום לב עלולה להסב נזקים חמורים לצדדים שלישיים ולחברה עצמה מעצם הפרסום והידיעה כי הוגשה בקשה לפרקה, על כן יש להשתמש בסעד דרסטי זה, ככל שהוא מבוקש על-ידי בעל מניות או משתתף מטעמי צדק ויושר במשורה ובזהירות הנדרשת.

השלישי; נסמך על האלטרנטיבה הקיימת לדיני הפירוק לנוכח התפתחותם של דיני החברות המציעים פתרונות פוגעניים פחות מדיני הפירוק, שיש ביכולתם ליתן פיתרונות משפטיים הולמים לכשל העסקי ניהולי אליו נקלעו בעלי המניות של החברה. בעניין זה יש להוסיף ולציין כי מעצם הבחירה של התאגדות במסגרת של חברה מסחרית, להבדיל משותפות, מקבלים על עצמם בעלי המניות את דיני החברות כפי שהם על הפתרונות הקיימים בחוק לפיתרון הסכסוכים ועל כל המשתמע מכך (ראה בעניין זה: ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה, פורסם במאגר המשפטי נבו), ומטעם זה יש ליתן עדיפות לסעדים מכח חוק החברות על פני דיני הפירוק בפקודת החברות.

כמובן שנסיבות נוספות, כדוגמת העדר נושים קיימים לחברה נכון למועד הגשת הבקשה למתן צו פירוק, העדר עובדים בחברה (ולחילופין מספר מצומצם של עובדים) או למשל העדר פעילות של החברה עד שלמעשה אינה מקיימת את המטרות אשר לשמן נוסדה, יכולים בהחלט להוות קרקע דשנה לקבלת החלטה למתן צו פירוק של חברה סולבנטית מטעמי צדק ויושר, כל זאת מבלי לגרוע משיקולים נוספים תלויי מקרה פרטיקולארי זה או אחר, בהינתן כי אחרי הכל המדובר בסעיף "סל".

נוסיף ונציין כי כאשר אין בסעדים העומדים לבעלי מניות מכח חוק החברות ובהליכים המנוהלים על-ידי הצדדים כדי להוביל לפיתרון ריאלי הנראה באופק כי אם להמשך הדשדוש אליו נקלעה החברה ולהתערבות בלתי פוסקת של בית המשפט בהחלטות המתקבלות על-ידי החברה תוך מתן החלטות וצווי ביניים כדבר שבשגרה, או אז לא תהא תועלת בהמשך הפעלת החברה ולבית המשפט יהא נח לאשר את סעד הפירוק לחברה סולבנטית לנוכח הסכסוך שבין בעלי המניות והקיפאון אליו נקלעה.

בלתי נמנע לציין וכפי שנקבע בהחלטה בעניין גלריית גורדון אשר אוזכרה דלעיל, כי באם בעבר הייתה משמעותו של פירוק בהכרח סגירת העסק של החברה, הפסקת פעילותה וחיסול המלאי שברשותה, הרי שכיום אין הדבר בהכרח, ומפרק הממונה לא אחת נדרש לנהל את החברה כ"עסק חי" באופן המתאים אף על השימוש במקרים נדרש בית המשפט למנות מפרק שכזה משיקולי צדק ויושר לנוכח סכסוכים בין בעלי מניות בחברה.

סיכומו של דבר, ההלכה הנוהגת הנה להימנע ככל שניתן מפירוק חברה סולבנטית מטעמי יושר וצדק וככל שהעניין נובע מסכסוך בין בעלי מניות כאשר בתי המשפט לא יתנו ידם להגשת בקשות פירוק שאינן מוצדקות המוגשות בחוסר תום לב תוך ניצולו לרעה של הליך זה ומבלי לקחת בחשבון את ההשלכות הדרסטיות מעצם השימוש במכשיר זה הן לחברה והן לצדדים שלישיים הבאים עמה במגע. ביחד עם זאת, בעת הצטברותן של נסיבות ייחודיות למדי המצדיקות מתן צו פירוק לחברה סולבנטית בשל העדר יכולת להמשיך ולנהל את החברה מפאת "שיתוקה" ומשנסתם הגולל מלהחזיר האהבה הנושנה שבין בעלי המניות, לא יימנע בית המשפט מליתן הסעד לו עותר בעל מניות לפירוק החברה בהתאם לסעיף 257(5) לפקודת החברות.