חברים יקרים, סליחה, ירדתם מהפסים

"מדינת הפסטיבלים" הגיעה הפעם, תוך יומיים, לשיאים של הגזמה וחוסר הגיון בהתנהלותה מול אירוע התאונה של אסף רמון ז"ל. התופעה כל כך חריגה, עד כי היא מעוררת שאלה מה עובר על המדינה הזו שאינה מסוגלת לנהוג בנושאים של שכול ואבדן בצורה שקולה ורציונאלית, כאילו אין מדובר בתופעה שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים.

אין ספק שעבור משפחת רמון מדובר באסון קשה ביותר ובזעזוע חמור לכל אושיותיה. עצם העובדה שאבדו שני בני משפחה בשירות המדינה, בנסיבות שיש ביניהן דמיון רב, מעצימה את השפעת האירוע. סמיכות הזמנים של האירועים – פחות משש שנים בין הראשון לשני - תורמת גם היא להגברת השפעתם המצרפית – דומה שהגורל מתאכזר במיוחד למשפחה מיוחדת זו. לעוצמת ההשפעות מצטרף גם הדימוי שקיבלה המשפחה בחברה הישראלית – אצילה, שורשית, תורמת, מלוכדת, רגישה אך חזקה; כל מה שהיינו רוצים לראות במשפחה ישראלית טיפוסית, מעין מודל לאומי. גדלות הנפש בה קיבלה את האסון הראשון של מות האב, מוסיפה על כך כהנה וכהנה. לכל אלה מצטרפת תחושה של "אי-צדק" משווע, ואין מי שיכול להושיע.

אבל מכאן ועד ל"פסטיבל" אבל לאומי, המרחק גדול.

תאונות אוויריות חווינו לא אחת. תאונות שבהן נספו טייסים מצטיינים ומנוסים, עם היסטוריה מבצעית מרשימה ומפוארת, היו לצערנו לא אחת בעבר. מקרי אובדן של שני בני משפחה אחת במערכות ישראל, לעיתים באותה מערכה עצמה ולעיתים בשירות העם והמדינה שאינו לחימה גרידא – גם לכך היינו עדים לא פעם ולא פעמיים.

אם כך, מהיכן הפעם "תרועת הפסטיבלים" ולשם מה היא נחוצה? מדוע נדרש מצעד כל גדולי המדינה – הנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, רמטכ"לים לשעבר, אלופים בהווה ובדימוס ועוד ועוד... – תחילה לבית המשפחה, אחר כך לטקס ההלוויה ומי יודע מה עוד ימציאו לנו אשפי הטקסים והדימויים. מה קרה? מכריזים פעם נוספת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל?! את מי היינו שולחים להשתתף בטקס ממלכתי היסטורי חד-פעמי, אם לאירוע פרטי מצער עד מאוד, אנו רואים צורך לשגר את כל "גדולי הדור" שלנו? היכן הפרופורציה?!

כשם ש"פולחן שליט" חרג מכל הגבולות הסבירים של התנהלות מדינה נורמלית, כך, להבדיל, קרה בהקשר לאסון של משפחת רמון. תופעות חוזרות ונשנות מסוג זה מעידות על אובדן שליטה לאומי ועל התנהלות בעייתית מבחינה מנהיגותית, מנטלית ורציונאלית.

אין ספק שהתקשורת תורמת לכך ביצירת אווירה שעיקרה: מי שאינו שם, אינו נחשב או אינו "בן אדם". ובכן, הגיע הזמן להעמיד גם את התקשורת במקומה ולא להיסחף אחרי חזיונות השווא ההמוניים שהיא יוצרת. אילו ראיתי בלוויה רבבת אנשים, פשוטי-עם, הייתי רואה בכך ביטוי עממי אותנטי וספונטני של השתתפות. במקום זאת ראיתי מאות "נבחרי ציבור" שבאו על-מנת להראות, ובאופן טבעי גם עוד מאות חברים, ידידים, משפחה ומזדהים מקרב הציבור; מרכיב "ההצגה" באירוע – נראה לי מיותר!

ראויה משפחת רמון למלוא ההערכה וההוקרה על מי שהיא ועל מה שתרמה למדינה, ויש דרכים רבות, טובות וראויות יותר לתת לכך ביטוי מאשר "פולחן אבל". צריך לקוות שמדינת-ישראל לא תצא ידי חובתה למשפחה זו ודומות לה ב"טקס חד-פעמי" בומבסטי, אלא תדע לתת לדברים ביטוי משמעותי יותר של הוקרה לאומית ודוגמה לחיקוי.

בל נטעה: אין בביטוי המוחצן שראינו משום סולידריות לאומית, יש בו התנהלות של עדר חסר רועה... סולידריות לאומית חשובה הרבה יותר בחיים מאשר אחרי המוות, ובכך, לצערי, ובלשון המעטה, איננו מצטיינים; ולא אנסה אפילו לפרט את הדוגמאות החשובות והרבות שיש לכך במקומותינו וכמעט בכל שדרות חיינו.

אני מציע לכולנו לחזור לצלילות דעת ולביקורת עצמית, ולנהוג כעם שפוי, גם ברגעי כאב ואבל. באיפוק ומידה יש יותר כבוד ודרך-ארץ מאשר בהמוניות מוחצנת ומיותרת.