כל דאלים גבר גבר

אחד עשר חודשים. בזיל הזול, על הסכין ועל האגרוף. זהו מחירם של מעשי סחיטה באיומים מתמשכים בישראל 2009.

קיים פער בלתי מובן בין העונש המקסימאלי של העבירה, תשע שנות מאסר, לבין העונש שנגזר על מור, ובין דברי השופטת על חומרת מעשיו לבין גזר הדין שיצא מתחת ידה.

גם לפרקליטות חלק משמעותי בעונש הקל יחסית שנגזר על מור. הליכי הגישור שקיימה בתיק, מעשה ראוי כשלעצמו, הביאו אותה לסטות לחלוטין מרמת הענישה המקובלת ולהעמיד את העונש המקסימאלי שנדרש על ידה לרף לא סביר של שנתיים מאסר בלבד. מכאן, לא הייתה הדרך רחוקה לגזר הדין הקל.

במקרה זה, שודר מסר שלילי לארגוני הפשיעה, שקובע רף נמוך במיוחד לעבירות של סחיטה באיומים. מסר מדאיג במיוחד לנוכח העובדה שהקורבנות היו שוטרים, שצריכים להתמודד כל יום עם לווייתני הפשע.

העונש הקל שנגזר על מי שאמר לשוטרים, "אני אכניס אתכם לכוכים, את הג'וקים האלה. הם יפחדו להסתובב ברחובות", בוודאי לא יקלו על עבודת המשטרה במלחמתה העיקשת בארגוני הפשע. גם העובדה, שבעודו נתון בכלא, המשיך מור לאיים על שופטים ושוטרים, מעלה תמיהות באשר לגזר הדין המקל.

הבעיה אינה בחקיקה, אלא באכיפה. החוק קובע רף גבוה למדי לעבירות איומים, אך בתי המשפט והפרקליטות לא תמיד מפנימים את המסר. לא אחת נפטרים, ובקלות רבה מדי, פושעים אלימים מעמידה בדין מסיבות שונות ומשונות. גם עסקות הטיעון המקלות היו לדבר שבשגרה, וגם כאשר מפעילים השופטים את שבט הענישה המסור בידיהם, הם עושים זאת פעמים רבות ביד רכה, רחמנית.

כפי שהוכח בפרשת טופז, בישראל כל דאלים לא רק גבר, אלא הוא "גבר גבר". בחברה תרבותית הענישה אינה מוכוונת נקמה. אך לצד הרצון לשקם עבריינים הענישה חייבת לשדר מסר חד וברור של הרתעת עבריינים פוטנציאליים.

שחיקה ערכית, מוסרית ומעשית, ברמת הענישה, ודיספרופורציה בין החטא ועונשו אובדן כושר ההרתעה יזמינו מעשי פשיעה אלימה וברוטאליות נוספים. גם בימים אלה, ימי סליחה וכפרה, ראוי שנשוב לזכור ולהזכיר את מאמר חז"ל, שכל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים.