יש שני צדדים למטבע הדוח של האו"ם, צד המקרו וצד המיקרו. כל מלחמה שתנותח במיקרוסקופ, יימצאו בה פעולות שהדעת אינה סובלתן - פגיעה מיותרת באזרחים, בתשתיות, והרי הירי על כוחותינו הקורה בכל מלחמה יכול להיחשב כפשע נגד האנושות, כי כוחותינו לא מהווים שום איום על כוחותינו, ולמה לירות עליהם?
במקרו, חובה עלינו להביט על כל התמונה, על ההזנחה רבת השנים בטפול בירי הטילים לשטחנו, וככל שמזניחים כן עולה ועולה מחיר התיקון. אם לפני 10 שנים ניתן היה לפתור את עניין הטילים ב-100 הרוגים בצד השני, הרי הרשלנות וההזנחה מעלים את המחיר מידי שנה בשנה, וכאשר מטפלים כה מאוחר, זה המחיר. אך גם זה רק צדו האחד של המטבע.
קראתי את הסיכום למנהלים של הדוח, ריכזתי עבורנו את הכותרים, וניסיתי לסווגם על מנם לנסות ולתת משקל, כך שנכוון עצמנו למהות אשר מחייבת אותנו כעם מוסרי וכצבא מוסרי לבדוק את עצמנו. פירוט הנושאים מופיע בנספח א' (הטבלה מצד שמאל).
- חשוב לציין שבכל נושא יש נושאי משנה (ואחרי כן פירוט בתוך מאות עמודי הדוח), וללא בדיקה מדעית אני סבור שבירי לטווח רחוק יש את מרבית סעיפי המשנה, ואת הביקורתיים ביותר שבהם.
בקטגוריה המדינית הכנסתי את כל הנושאים הגדולים שאינם קשורים ישירות למלחמה, ואשר בהיבט של הדוח הזה הם מנותחים במקרו, בהיבט של מדיניות ולא בהיבט של חששות פרטניים לביצוע עבירות.
אנו רואים כי ההערות המדיניות תופסות את המקום הנרחב ביותר בדוח (מבלי שהוועדה הוסמכה למיטב הבנתי לדון בהם). אנו רואים עוד כי עיקר הטענות על פגיעה באזרחים הן על ירי מטווח רחוק, (אוויר, ים, ארטליריה) אשר בשטח כל כך צפוף צריך להיות מלאכים על-מנת שלא לפגוע באזרחים, כאשר מקורות הירי ממוקמים בתוך הבתים או בסמוך להם; ובכל זאת ראוי שצה"ל ומדינת ישראל יעיינו בממצאים ויראו אם ניתן להסיק מסקנות על-מנת לחסוך מיותרת פגיעה בחיי אדם בכל אחד מהסיבובים הבאים שיבואו עלינו.
אנו רואים עוד כי מדובר במיעוט מאד מאד קטן של סעיפים בהם מואשמים כוחות הקרקע בהפרת זכויות אדם. אחד מהם הוא עדות מישראל אשר נחקרה כאן והוזמה, ירי לעבר אזרחים שנכנעו.
אם מנטרלים את הנושאים המדיניים, ואת ששת הסעיפים המאד מינוריים בהם מותחת הוועדה ביקורת על הפלשתינים ומביטים נטו על התנהגות הצבא, הרי שההתנהגות של כוחות הקרקע הייתה טובה הרבה יותר ממה שאני הייתי מצפה בכזה מבצע.
לעומת זאת יש נקודות הקשורות לירי (אווירי, ימי, ארטילרי) מסיבי, בה הביקורת מצביעה על נקודות המצריכות בדיקה ולימוד לקח; לא פשעים ולא נגד האנושות ולא בטיח.
לקח מרכזי אני למד מהדוח - לקח האומר שכל ההתנהגות המשפטית כאן פנימה על-ידי גורמי השיפוט הצבאי ובג"צ, שקובעת את הכללים ואשר בעצם קושרת לחיילי צה"ל את הידיים, נמצאת בדה פאזאז' ענקי מהצרכים האמיתיים שלנו. אנחנו מעמידים לדין את אדם מלול על כאפה שהוריד לערבי לאחר שיחידתו הפכה למטווח ברווזים, ואילו המשפט העולמי, השופט היהודי שעמד בראש הוועדה, לא מתייחס כלל למקרים האלה, אלא שופט את כל השליטה שלנו בשטחי יו"ש כהפרה של החוק הבינלאומי אשר לטעמו הגיע העת להיפרע מיוזמיה, ושופט את מדיניות ישראל בכל הנוגע לשימוש באמצעים לטווח רחוק, עוצמתם, סוגם, תזמון הפעלתם, אופי הפעלתם, וגם כאן מדובר באמצעים המופעלים על-פי מדיניות, צודקת לטעמי לכל הדעות (כי בכל שנה שלא נותנים בנבוט בראש, יהיו כמות הרוגים כפולה בשנה הבאה) ומדיניות זו, המבוצעת בצדק רב (בדרך כלל) על-ידי הצבא, היא זו החושפת אותנו לסכנות הבינלאומיות הקשות האלה.
מדינת ישראל באמצעות מערכת השיפוט הצבאי (אשר "הרחיבה סמכויות" גם לנושא זכויות אדם), מפספסת בגדול, נלחמת בחיילים, נלחמת בהורי החיילים, במקום לכוון את המדיניות ולכוון את הבעיה במטרה לאזן טוב יותר את השימוש בכוח, ואת עצם השליטה ביו"ש עם החוק הבינלאומי.
כאשר הפצ"ר ממתין לדרגת אלוף, ויום לאחר פרסום הדוח של האו"ם הוא מקבל את הדרגה במקום לעוף מהצבא בבושת פנים על מחדליו לכאורה, וכאשר מי שמעניקים לו את הדרגה הם הרמטכ"ל ושר הביטחון, באשר הוא זה שכיסת"ח את ממשלת ישראל בוועדת וינוגרד, הוא זה אשר כיסת"ח את שר הביטחון וראשי הצבא במהלך 'עופרת יצוקה', הם קיבלו את העצות שלו בשקיקה והביאונו לאן שהביאו במישור הבינלאומי - אין אלא להסיק שאנו בבעיה קשה; בעיה של אובדן האמונה בדרך, טיפול בזוטות תוך הפקרת העיקר, ובדרגים הצבאיים והביטחוניים הגבוהים ביותר.
שתהיה לכולנו שנה טובה, ואלה המתפללים, אנא יתפללו גם בשביל אלה שלא מתפללים. אם לא יעזור, ודאי לא יזיק.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
