יום הכיפורים - יום התקווה והחסד

רעיון הכפרה הוא מן התורה ויום יחיד ומיוחד המוקדש לו הוא מן התורה. הכתוב אומר: (ויקרא ט"ז, כט'-ל') וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ. אם אומנם כפי שאמר קהלת (פרק ז', פסוק כ'): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", אם אכן עם בריאת האדם נברא גם החטא, ולא האדם הראשון ולא שום אדם אחריו אינו יכול מטבע בריאתו להיות נקי ממנו, ודבר זה הוא מעין חוקת עולם, הרי כנגד חוקת עולם זה יש עוד חוקת עולם. יום הכיפורים.

החיים הולכים במהלכם ובמהלך זה אדם גם כושל. חסד עשה הקדוש ברוך הוא שיצר יום לדורות בו בניו עוצרים ומענים את נפשותיהם, ומתפללים תפילה שיש בה מיעוט החומר והתגברות הרוח, והוא מכפר על הכשלים, על חטאי בניו, והם יכולים לפרוק מעליהם את האשמה המכבידה שהצטברה ולצאת שוב לדרך בתקווה חדשה. אבל מהי כפרה? האם היא סילוק עוון? האם היא מחיקתו? האם בכלל אפשר למחוק מה שהיה? האם החטא שאדם חוטא מדי פעם באורח בלתי נמנע אינו נשאר כלוא בתוכו גם אם שבע יסלחו לו וימחלו לו, והאם הוא לא כלוא בתוכו? ואם יכיר בעוונו, ואם יודה ויתוודה ויפרוט אותו חוליה אל חוליה, ואם יקבל על עצמו לא לשוב ולעוות עוד, האם יהיה אותו עוון כלא היה או האם אי-אפשר שיהיה כן, והוא ישוב וזכרונו יציק, ומי יודע אם כבר דומה כי נשכח שלא יהיה קול או איוושה או מראה או ריח שלא יעורר אותו והוא יבוא כמו מאין להכאיב ולייסר? האם יחיה עם דימויו העצמי הפצוע בשלום, והלא מהו זיכרון החטא אם לא מדכאו של הדימוי העצמי.

לא. לכפר אינו למחוק. רחוק מזה. אי-אפשר למחוק. לכפר הוא לכסות. האלוהים מצווה על נח (בראשית ו', יד') "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" כסה את עצה, מבית ומחוץ, כמו שאם משה, שלא יכלה להצפין עוד את הילד, נתנה אותו בתיבה וציפתה אותה בחומר ובזפת. זה לשון כפרה. כיסוי. יעקב מתכונן לפגישה הגורלית עם אחיו ואומר לעבדיו כי כשיראו ראשונה את עשו (בראשית לב', כא') "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי". מדרש שכל טוב מסביר: "נזעמים פניו של עשו ויעקב אמר אכפרה פניו, הרי הוא מכסה זעם פניו". הכפורת קרויה בשמה כפורת, כי היא מכסה את ארון הברית. כשם שאי-אפשר להסיר את עץ התיבה אלא אפשר לכפר עליו מבית ומחוץ בכופר, כך אי-אפשר לסלק את החטא, אפשר לכסות עליו. במה? בטוב. אדם טעה. הטעות היא עץ תיבתו. מה יעשה? יכסה על המעשה שהכשילו במעשה חדש שכולו טוב. אי-אפשר לחזור מן העבר. אפשר לתת עליו בעתיד כופר, עשייה של צדק, עשייה של יושר, עשייה של עזרה לזולת, עשייה של כבוד הבריות. עוון שאינו מתכסה בהשתדלות למען הטוב, מדכא. הידיעה כי אפשר לכסות אותו בעתיד בצדק ובמשפט ובהצנע לכת עם ה' אלוהיך היא מקור לתקווה. זה האדם.

האלוהים הולך רחוק יותר. הוא מכיר בתקוות אנוש. גם היא חוקת עולם. האדם מכפר, וה' מכפר. האדם מכפר במה שיעשה לעתיד לבוא. ה' מכפר למפרע כִּי בַיּוֹם הַזֶּה, מיד, עוד טרם יבוא עליכם המחר בו תעשו את הטוב ואת הישר, יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם! והוא שאמר שלמה (משלי י', יב') "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".

האדם מכסה במעשיו. הקדוש ברוך הוא באהבה. זה חסדו עם ברואיו. הטוב המכפר המכסה על העוון בעתיד הוא תקוות אנוש. האהבה המכפרת, המכסה על פשעינו באהבה ביום הזה, היא חסד אלוה ממעל.