גלעד שליט - המחיר והבושה

זה כבר כשלוש שנים שמדינה שלמה נעמדת על הברכיים, מושפלת ומתנהגת בטיפשות מול אויב אכזר המנצל בציניות את חולשת האומה שלנו. אומה שמסרבת ללמוד מהעבר.

לא נעים לומר, אבל אם המתווך הגרמני ראה את הקלטת הרי זה כבר מספיק, זהו אות חיים. את גלעד חייבים לשחרר, חי או מת, אבל במחיר שהחמאס יבין ויבין היטב.

אחרי הקלטת שתנגן לנו על הלב והמצפון, אנו צריכים לעצור להגיד הבנו, תודה ששמרתם על גלעד, אבל מעתה הכללים משתנים. לא להקרין אותה שוב ושוב עד שליבנו כבר יישבר מכאב; זה לא הוגן כלפי אף אחד ולא מגיע לאף צד, לא כפרס ולא כעונש.

עין תחת עין - אין ביקורים אצל מחבלים, צריך להפתיע ולהעיז ולהגיע עד הקודקודים, לקחת אותם בשבי ולהתחיל משא-ומתן עליהם.

מנגד, אם לישראל יש מידע היכן גלעד נמצא, יש להכריז עליו כעל אזור צבאי סגור ומבודד, וכאן גם לנסות ולהפתיע – באוויר, בים וביבשה. פשוטו כמשמעו – אזור צבאי בהסגר.

לא ייתכן שאומה שלמה תעסוק בחייל בודד אחד ששחרורו יביא להישג משמעותי ביותר לחמאס, לחיזוק הטרור ולחטוף הבא. את זה צריך לעצור. וכמה שיותר מוקדם יותר - זול במונחי חיים ומוות.

איני פוסל גם מתקפה בסגנון נחשון וקסמן ז"ל. כל דרך רצויה ובלבד שלא תהא דרך הכניעה והרפיסות דרכם של פחדנים וחלשים, כאלו שאינם יודעים לעשות דבר.

לשם השוואה אכזרית, האם אנחנו מודעים לכמות החיילים הנהרגים כל יום באפגניסטן? רק בחודש האחרון נהרגו 71 חיילים. כמה שומעים על זה בחדשות? כלום. ולמה? כי מדובר באומה נחושה וחזקה. 71 חיילים ולא מדברים על זה כל היום, קצת לא הגיוני במונחים שלנו. הרי אצלנו הרוג אחד בשבוע היה מקפיץ את כל המדינה על הרגליים. מנגד, 350 הרוגים בכביש מדי שנה לא מעוררים אותנו לכלום. למה? כי אנחנו אומה מטומטמת המבדילה בין צבעי הדם. דם של חייל הוא דם של אציל, דם אחר הוא סתם דם.

אומה המקדשת מוות רק של חיילים חוטאת לחברתה ולמסרים שהיא מעבירה. דין כל הרוג ופצוע הוא זהה. זה שנהרג על הכביש ונמרח עליו, וזה שנשרף בטנק ולא נשאר ממנו כלום. שניהם באותו מקום בדיוק ושניהם מאותה סיבה - מלחמה, על הכביש או על האדמה.

רוצה לומר שעם כל ההבנה והאהבה שיש לי למשפחת שליט, היא נופלת קורבן בידי אותה תקשורת המחפשת כותרות. המרוץ המטורף שלהם סביב גלעד וודאי מסב אושר עילאי לחמאס, וודאי מרחיק את הפתרון. לא סתם נאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה.

בהגיון פשוט ונבער, אם חייל ישראלי אחד שווה 1,000 מחבלים, למה שלא נחטוף עוד חייל ועוד אחד ועוד אחד.

בשנות ה-70' נלחמו בטרור האווירי והיבשתי בדרך אחת ללא פשרות. המלחמה השתלמה, אין חטיפות מטוסים, אין טרור מהסוג שהכרנו.

ומה עם הפיגועים בארץ, מדוע הם נעלמו? בזכות הנחישות בטיפול בהם. גדר הפרדה, שב"כ חזק ופעיל, ענישה כבדה ומלחמה אכזרית ונוקשה בטרור. זה מה שמביא את הסוף. הידיעה שלא יוצא לי מזה כלום, שרק אני סובל והצד השני למד להתמודד עם האויב.

זוהי הדרך היחידה להציל את גלעד ללא מחיר עתידי קשה. נכון, קשה לומר זאת למשפחה, אבל אפשר וחובה לומר זאת.

נחישות כזו גם תפיל בסופו של דבר את החמאס ותאפשר לכוחות המתונים להגיע לשלום. שלום של אמיצים, ולא שלום של פחדנים ומוגי לב שבו חיילים הרוקדים על דמם ומטריפים אומה שלמה כל כך הרבה זמן.

לסיכום – לו אני הייתי האחראי על התקשורת, הייתי דורש ממנה להפסיק לדון בגלעד שליט ולאזכרו בדיווח מועט ככל האפשר. זוהי רק ההתחלה, אחר כך הייתי מתפנה לחפש דרכים מקוריות לחלצו, דוגמת מטוס אייר פראנס באנטבה, משהו בלתי צפוי ובלתי נתפס שאחריו תבוא הקלה משמעותית בחטיפות, פשוט כי זה לא משתלם. אין דו שיח כבעבר; שתיקה רועמת, עמימות כמו נושא הגרעין, ובשעת הכושר נפתיע. חטיפה כאן, פגיעה שם, עד שנצליח לחלצו חי או מת, אבל לא בשבי בעזה אלא כאן בישראל כגיבור לאומי. את זה הרי אנחנו יודעים לעשות היטב.