ציר ברק-ברק

ההיגיון של ההפרדה המוצעת פשוט להפליא. בתפקיד הנוכחי של היועץ המשפטי לממשלה יש ניגוד אינטרסים מובנה. מי שממלא את התפקיד משמש בו-זמנית עורך דינה של הממשלה וראש התביעה שתפקידו לחרוץ במידת הצורך את דינם של חבריה, או כפי שזה היה במקרה של אולמרט, גם של העומד בראשה. סנגור וקטגור כאחד. המגן והתליין. מרשם בטוח לפיצול אישיות.

לוין מציב שלושה תנאים לתמיכתו במועמד, מעבר לעמידתו בקריטריונים המקצועיים שתקבע הוועדה. האחד, כאמור, תמיכתו של המועמד בפיצול הסמכויות של היועץ המשפטי לממשלה. השני, שיבין כי תפקידו "לא לנהל את המדינה במקום הממשלה אלא לייעץ לממשלה". בתור עו"ד, לוין סבור שעל היועץ המשפטי להיות עורך דינה של הממשלה. לסייע לה לממש את מדיניותה. ברור שמאידך-גיסא עליו לפקח שלא תעבור על החוק. עו"ד טוב ידאג שהלקוח שלו יגיע ליעד בלי לחצות את הקווים האדומים. התנאי השלישי, שיהיה מחויב לערכי המדינה כמדינה יהודית. לא פוסט ציוני, לא אחד שדוגל בהפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה. התנאי השלישי אינו מעורר ויכוח, לכל הפחות לא בגלוי. השניים הראשונים דווקא כן.

שר המשפטים יעקב נאמן תומך עקרונית בדרישה לפצל את סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. את המהלך יזם שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן, אך בדומה להתחלות רבות וטובות שהכריז עליהן, לא הביא אותו לידי מימוש. פרידמן התווה את הדרך את לא הספיק להתקדם בה כלל וכלל.

נאמן היה אמור להעלות את הנושא בממשלה, אבל יממה אחרי בחירתו של לוין דרש אהוד ברק להקים ועדה שתקבע את סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. סוג של ועדת שמגר שתיים. דרישתו של ברק עשויה לשבש את לוח הזמנים. הממשלה תתכנס לראשונה רק אחרי סוכות, ותדון קודם כול בדרישתו של יו"ר העבודה.

והזמן דוחק: עד אחד בדצמבר אמורה הוועדה לאיתור היועץ המשפטי להציג לממשלה את המועמדים. בינואר כידוע מני מזוז מסיים את תפקידו. המועד הטוב ביותר לפצל את הסמכויות, אומר יריב לוין בצדק, הוא עכשיו. בטרם נבחר היועץ החדש. שכן במני מזוז זה כבר לא יפגע, ואי-אפשר לטעון שמדובר במהלך פוליטי שכן תיאורטית היועץ החדש עשוי להיות מזוהה עם הימין, ולימין אין עניין פוליטי לקצץ בסמכויותיו. מדובר אם כן בדרישה אובייקטיבית, נטולת מניעים פוליטיים.

בשמאל טוענים כי פיצול הסמכויות של היועץ המשפטי יביא לפוליטיזציה של המערכת. טענה מוכרת שנשמעה גם כשהוקמה הוועדה למינוי שופטים בהרכבה הנוכחי. כל ניסיון להגביל את מעורבותה של הרשות השופטת בענייני הרשויות האחרות מתואר בשמאל כפוליטיזציה של המערכת המשפטית - אף שבפועל מדובר בניסיונות לבלום את המשפטיזציה של המערכת הפוליטית.

יריב לוין לא המציא את האופניים. הוא פתח מחדש ויכוח ישן. ויכוח שהפך לחלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי הישראלי, לא פחות מהעימות סביב עתידם של שטחי יהודה ושומרון וירושלים או סוגיות דת ומדינה. מהשלושה הוא החדש מכולם, אבל הוא לוהט לא פחות. הגישה של אהרן ברק, שלפיה הכול שפיט, הקרינה גם על תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה, שלא לדבר על תפקודם של היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה. הדוגמאות לא חסרות.

לפני כחודש הורה יולי אדלשטיין להעביר שלושים אלף שקל לעריכת טקס אזכרה ממשלתי בחברון לציון שמונים שנה למאורעות תרפ"ט. אדלשטיין פעל מתוקף תפקידו כשר ההסברה. התקבלה החלטת ממשלה לערוך טקס ממשלתי. מי אם לא משרד ההסברה אמור לממן את הטקס?

למשרד ההסברה, שהוא משרד חדש, אין יועץ משפטי משלו. אחד מהיועצים המשפטיים של משרד ראש הממשלה, שהופקד באותו זמן על משרדו של אדלשטיין, פסל את הוראת השר. הנימוק שלו היה שבהחלטת הממשלה לא נקבו בשמו של המשרד שעליו להעביר את הכסף. כך הפך אותו יועץ משפטי את החלטת הממשלה לצ'ק ללא כיסוי. את הטקס מימן הוועד היהודי בחברון. אדלשטיין מצא את עצמו חסר אונים.

בארצות הברית, הפקידות הבכירה מתחלפת אוטומטית עם חילופי השלטון. בארץ שרי ממשלה ניצבים מול פקידים בכירים שעושים ככל שביכולתם להכשלת מדיניות השרים כשזו אינה לרוחם. היועצים המשפטיים של המשרדים מכתיבים לשרים מדיניות ללא הרף. עובדי מדינה שלא נבחרו מונעים מנבחרי ציבור לממש את המנדט שהציבור הפקיד בידיהם. בג"צ מגבה אותם לחלוטין. מדובר כאמור במשפטיזציה של הרשות המבצעת. בניסיון בוטה של הרשות השופטת למחוק את הקו המפריד בין שלוש הרשויות.

ברק, כיו"ר העבודה, מחויב לגבות את בג"צ. את הרשות השופטת. דרישתו להקים ועדה נועדה לבלום את פיצול הסמכויות של היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה תשב ותדון לפחות שנה, אולי שנתיים. בינתיים מה שהיה הוא שיהיה.

בממשלה קיים רוב לפיצול סמכויות היועץ המשפטי. שרי הליכוד, למעט דן מרידור ובני בגין, נוטים כנראה לתמוך בכך. שרי ישראל ביתנו וש"ס יתמכו אף הם. לשרי העבודה אין רוב. הדיון לא צפוי לעבור למגרש הפרלמנטרי, אך אם יעבור לשם יזכה לרוב גדול אף יותר שכן חלק גדול מקדימה יצטרף לתמיכה במהלך שיזם שר המשפטים מטעם המפלגה.

הכדור אם כן אינו בידיו של יעקב נאמן, המנוע מלהעלות את הנושא לדיון בממשלה כל עוד דרישתו של ברק תלויה ועומדת. הכדור הוא בידיו של נתניהו.

סביר להניח שהעבודה לא תשבור את הכלים אם דרישתה להקים את הוועדה תידחה. לברק אין ממשלה אחרת, וקשה לדמיין אותו חוצה את הקווים ועובר לאופוזיציה, שם יהיה סרח עודף של ציפי לבני. אבל לא מן הנמנע שנתניהו יעדיף שלא למתוח את החבל יותר מדי, שכן מלבד האיומים של ברק הוא ייחשף למתקפה מן התקשורת והאליטות שיתבעו "למנוע את הפוליטיזציה של המערכת המשפטית".

לצופה מהצד ברור שהמצב הנוכחי הוא שיא הפוליטיזציה. היועץ המשפטי לממשלה צריך לספק שירותים משפטיים לשרים שבעניינם הוא עשוי להכריע בתור התובע הכללי. ברור שהוא יחוש כלפיהם אי נוחות אישית. פוליטיזציה במיטבה.

זהו, אם כן, סיבוב נוסף במאבק להפרדת הרשויות, הפרדה שנפגעה קשות בשני עשורים האחרונים. ההכרעה בידיו של נתניהו.