השר גלעד ארדן, חבר בוועדה למינוי שופטים, החליט השבוע להסיר את תמיכתו במועמדותו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון. דרורי, חובש כיפה ובוגר ישיבה תיכונית "נתיב מאיר", היה אחד מארבעה המועמדים שאת שמותיהם הגישו בשבוע שעבר חברי הוועדה למינוי שופטים - השר ארדן והח"כים דודו רותם ואורי אריאל. להחלטתו של ארדן מהשבוע קדם קמפיין מתוזמן בתקשורת נגד המועמד, בגלל פסק דין שנתן בשנת 2008.
לכאורה, החלוקה לרעים ולטובים ברורה. שר מהליכוד נכנע לקמפיין של השמאל והסיר את תמיכתו במועמד שהיה יכול לשנות, ולו במקצת, את יחסי הכוחות בבית המשפט העליון. אלא שכאשר מתחילים לבדוק את הפרשה לעומק, מתברר שהיא אינה צבועה בבירור בשחור ובלבן.
ב-2006 פרץ ויכוח בין הנאשם בפרשה, שהחנה את רכבו בחניון ברחוב אגריפס בירושלים, לבין קופאית בחניון. השמות חסויים, ידוע רק כי הנאשם הוא אברך וכי הקופאית היא בחורה ממוצא אתיופי. הנאשם סירב לשלם, וכשהקופאית חסמה בגופה את היציאה מהחניה, לחץ על דוושת הגז והחל בנסיעה. הוא פגע בקופאית, שנגררה על מכסה המנוע של הרכב, וביציאה לכביש הראשי נפלה ונחבטה בראשה. הנאשם המשיך בנסיעה בלי להגיש לה עזרה.
השופט משה דרורי הטיל על הנאשם קנס בסך 10,000 שקלים, שלל את רישיון הנהיגה שלו לארבע שנים, הטיל עליו 180 שעות עבודות שירות, ביטל את תביעתו נגד המשטרה שלטענתו הרסה את רכבו - אך לא הרשיע אותו. הסיבה: הנאשם הביע חרטה, הנפגעת סלחה לו, וההרשעה הייתה עלולה למנוע מהנאשם, שלומד דיינות, להתמנות בעתיד לדיין בבית דין רבני. המדינה ערערה על פסק הדין, והערעור יידון בבית המשפט העליון בחודש הבא.
ארדן אומר שבעת שחתם על מועמדותו של השופט דרורי, לא היה מודע לפסיקתו בפרשה. במכתב לשר המשפטים יעקב נאמן, מסביר ארדן מדוע חזר בו: "אינני בוחן כליות ולב, ואינני יודע אם באמת ובתמים הצטער האברך הדורס על מעשיו, ואם באמת סלחה לו האישה האומללה אותה דרס, אך אני יודע היטב שרצוני כנבחר ציבור הוא להעביר מסר ברור לציבור - מי שינהג באלימות ישלם את מלוא המחיר על מעשיו".
על פניו, מדובר בפסק דין מקומם. דווקא לאור כוונתו של הנאשם להתמנות בעתיד לבית דין רבני, מתעוררת השאלה בהיבט הציבורי: האם ראוי שאדם אלים ישמש דיין? ברור שעדיף לנאשם להפסיד את התמורה בעבור הסובארו הישנה שבה נהג ולשלם קנס, מאשר לאבד את הקריירה העתידית.
אלא ששוב, התמונה מורכבת מכפי שהיא נראית. לא בשופט דרורי הבעיה אלא במערכת. בעת פינוי עמונה נפצע אחד המפגינים באורח קשה לאחר שהשוטר דוד אטיה, שהיה חבוש קסדה, נגח בו. בית המשפט הטיל על אטיה קנס של 1,500 שקלים ועבודות שירות במכון כושר. עם זאת, אטיה לא הורשע בנימוק שההרשעה תמנע ממנו להמשיך בעבודתו כשוטר. כלומר, גם כאן ניתן פסק דין מגביל לכל דבר נגד נאשם אלים, שלאהורשע בשל התחשבות בעתידו המקצועי. מי שקבע את הכללים במשחק הזה הוא בית המשפט העליון.
|
|
|
ארדן נקלע למלכודת. כמי שרגיש לאלימות ולעבירות תנועה (ונחשב מועמד טבעי לתפקיד שר התחבורה, אילו היו לנתניהו יותר תיקים לחלק לליכוד), הוא התקשה להשלים עם פסק דין כמו זה שכתב דרורי. מאידך-גיסא, ברור היה שמתנהל כאן קמפיין של השמאל שנועד למנוע מחברי הוועדה לבחירת שופטים לממש את הכוח שבידיהם. האוליגרכיה שאיבדה את הרוב בוועדה ניצלה את המיקרופונים של התקשורת האלקטרונית, והשתמשה בקלף האתיופי - נשק שעבד היטב בפרשת העיתונאי שמואל שניצר, שלא זכה בפרס ישראל בגלל התבטאות נגד העדה האתיופית.
הדילמה של ארדן הייתה לא פשוטה. "כשצריך לאזן בין מדינה יהודית ודמוקרטית", כך אמר לי ביום רביעי, "אין מספיק דגש על ישראל כמדינה יהודית. האיזון צריך לבוא לידי ביטוי במינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון". בסופו של דבר, הרתיעה שעורר אצלו פסק הדין גברה על השיקולים האחרים.
ח"כ רותם אומר אף הוא שפסק הדין בעייתי, וגם ארוך מדי: "השופט לא צריך לכתוב במשך חודשים פסק דין, ואין צורך שישתרע על 320 עמודים. בעיניי, גם בעייתי שאין הרשעה בפרשה האמורה. עם זאת, ברור שהשופט ניסה להיות הכי הגון שאפשר, ולא היה כאן שום נגע של גזענות. אין גם במינוי עניין של שמאל וימין". רותם מוסיף שחברי הוועדה יביאו כעת בחשבון שיש לבדוק את פסקי הדין של המועמדים.
האוליגרכיה פועלת עתה למנוע את הפרצה בחומה הבצורה של בית המשפט העליון. הפרצה הזו הרי עלולה למנוע מבית המשפט להמשיך ולשמש סניף של מרצ. באמצעות התקשורת, הכוחות שמאחורי דורית ביניש יפעלו לסכל את מינויו של כל מועמד שאינו לרוחה. המסלול ברור.
ולא שבוועדה הכל 'חלק' והרוב לימין מובטח. שר המשפטים יעקב נאמן פועל בימים אלו למינויו של ספי אלון, בנו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר מנחם אלון, בתמורה למינוי של מועמדה של ביניש, השופט עוזי פוגלמן. הבעיה היא שמבחינה אידיאולוגית, לא מדובר בעסקת חליפין. ספי אלון אינו שותף להשקפת עולמו של אחיו, בני אלון. הוא נוטה בבירור שמאלה, והדבר מתבטא בפסיקותיו. כך למשל, הכשיר משפטית את פינוי הבית בשוק ליד שכונת אברהם אבינו בחברון, ודחה את העתירה נגד קידומו של השוטר ניסו שחם, שהורה לפגוע במתכוון במפגינים בכפר-מימון. עמדתו של שר המשפטים, אם כן, אינה חד-משמעית.
עם זאת, ארדן אינו חשוד כי נכנע ללחץ: הרקורד שלו בוועדה לבחירת שופטים בכנסת הקודמת מדבר בעד עצמו. מותר להאמין לו שפעל הפעם לפי צו מצפונו. המבחן שלו יהיה בעתיד: האם יצליח לקדם את מינוים של מועמדים אחרים שגישתם אינה תואמת לקו של דורית ביניש. רק אז ניווכח לדעת שהליכוד יודע לשלוט.
|
|
| תאריך: |
03/07/2009
|
|
|
עודכן: |
03/07/2009
|
|
|