"אימא, תחתמי לי"

דור הרשקוביץ לא ויתר לאמו. לפני שמונה שנים נהרגו אביו אריה ואחיו אסף בשני פיגועים שונים שאירעו בתוך שלושה חודשים. למרות זאת, לאחרונה התגייס דור ליחידה מובחרת. "הוא ילד מיוחד ועדין", מספרת האם גאולה. "הוא לא לחץ עלי, אבל הבנתי שאם לא אחתום לו הוא יהיה מתוסכל כל חייו. כל הזמן ראיתי לנגד עיניי חייל צעיר שראשו מושפל. התמונה הזאת לא הרפתה ממני. ידעתי שאם דור לא יהיה קרבי, כך יעבור השירות הצבאי שלו, בדיכאון גדול, והבנתי שאני לא יכולה להרוס לו את החיים".

את חוששת שהגורל יכה שוב?

"כל הזמן. זה לא מרפה. גם אם נפגענו פעמיים, אין שום ערובה לכך שזה לא יקרה שוב. העול הזה על כתפי משפחות שכולות הוא כבד מנשוא. זו בחירה בין רע לרע. הפיצוי שלי הוא לראות את דור מאושר. כשהוא מגיע הביתה מהצבא, אני רואה כמה טוב לו וכמה הוא פורח".

אתי, אם שכולה שביקשה שלא להתראיין בשמה המלא, 'נאלצה' לאשר שירות קרבי לבנה ולבתה, שהתעקשו לשרת ביחידה של האח שנפל. היא מתנסחת באופן חריף יותר מגאולה הרשקוביץ. "לא הוגן שהצבא זורק את האחריות על ההורים. ההחלטה הזו יושבת על הכתפיים שלנו, והיא קשה מאוד. הצבא לא מתנכר או מתנער, הוא בהחלט מנסה לעזור בהחלטה, אבל בסופו של דבר ההורה מוצא את עצמו לבד בדילמה הקשה - לחתום או לא לחתום.

"הבן שלנו לחץ עלינו לחתום, והודיע שהוא הולך רק לקרבי. לא יכולנו לעמוד מולו. קשה מאוד למנוע מהילדים ללכת בדרכי האח. בסופו של דבר חתמנו ביד רועדת ובדמעות, לו ולאחותו".

אתי הסכימה לחתום רק לאחר שילדיה הבטיחו כי אם יגלו שהשירות הקרבי קשה להם מדי - לא יהססו להודות בכך, וההורים ימשכו את החתימה. "זה באמת מה שקרה, אחרי תקופה מסוימת בקרבי. אני מעריכה את האפשרות שצה"ל נותן למשוך את החתימה בכל רגע, וזה מה שעשינו".

לא פעם מתבצעת משיכת החתימה סמוך לפרוץ מלחמה. ברגע הקריטי הזה, ההורים הנתונים בלבטים אינם מסוגלים לשלוח את בנם לשדה הקרב. גם אמו של אלחנן אתאלי, שנרצח בפיגוע בירושלים, ביטלה את החתימה שנתנה לבנה האחר, עמיחי. "למדתי במכינה בעצמונה, והאווירה שם כללה עיסוק אובססיבי בצבא", הוא מספר. "במשך שנה שלמה שיחקתי בכאילו. הלכתי לגיבושים לסיירות, למרות שידעתי שאני לא יכול לעשות את זה לאימא שלי. אילו התעקשתי הם היו חותמים לי, אבל הבנתי היטב מה יהיו ההשלכות על אימא שלי, שהיא רגישה ודאגנית מאוד".

קצינת נפגעים שליוותה את עמיחי הציגה בפניו אופציות מאתגרות לשירות לא-קרבי. "היא הסתובבה איתי בבסיסים שונים, כדי לשדל אותי להכיר תפקידים לא-קרביים בצבא. בסופו של דבר בחרתי בתפקיד במודיעין, שהסיכון בו היה נמוך יחסית ונקודתי. גם לכך נדרשה חתימת הורים, והם הסכימו לחתום".

במהלך ההכשרה אושפז עמיחי בשל סיבוך של מחלת הנשיקה. זה כבר היה יותר מדי בעבור אמו. "היא נלחצה והחליטה למשוך את החתימה. אני הייתי מפורק פיזית ולא התנגדתי".

בתום האשפוז מצא את עצמו ללא שיבוץ. בסיועה של קצינת הנפגעים, הצליח לקבל תפקיד אחר במודיעין. "לא יכולתי לראות את עצמי משרת כאפסנאי. היה לי חשוב להראות לעצמי ולחברה שאני עושה משהו משמעותי. היום אני יודע שתפקיד טוב במודיעין, שמפעילים בו את החשיבה והיצירתיות, יכול לפעמים לתרום יותר מתפקיד של לוחם קרבי".

אמו של אלון ולד נאלצה לעמוד בפני הדילמה הקשה פעמיים. בפעם השנייה היא נשברה. בעלה, רמי, נפל במלחמת ששת הימים, והבן אלון התעקש ללכת בדרכיו ולהתגייס לשירות קרבי בחטיבת הצנחנים. לאחר שהצליח לשכנע את אמו שתחתום לו, ניגשו השניים לנוטריון בלשכת קצין העיר ברחובות. במאמר מרגש שכתב בביטאון אלמנות ויתומי צה"ל (אפריל 2008), משחזר ולד את ייסורי הימים ההם. "לחתימה קדמה שיחת הבהרה חד-משמעית, שבאה לוודא כי לאם ברורות לחלוטין ההשלכות", הוא כותב. "לאחר שלקחה נשימה עמוקה וארוכה, חתמה אמי על המסמך. אני מכיר את אימא כל כך טוב, את מימיקת הפנים שלה, את שפת הגוף. כלפי חוץ היא הצליחה לשמור על ארשת רגועה, אבל יכולתי לראות את סערת הרגשות אשר התחוללה בתוכה. אני זוכר שלא העזתי לפצות פה במהלך כל הפגישה וניסיתי לגמד את נוכחותי במקום למינימום".

אלון גויס, אך לאחר שלושה ימי עיכוב בבקו"ם התברר לו כי ייאלץ לבקש מאמו חתימה נוספת, הפעם מתוקף היותו בן יחיד, ללא כל קשר לעובדת היותו יתום צה"ל. כשהנוטריון ראה את האם ובנה שבים אליו, שיער כי באו למשוך את החתימה - נוהל שהצבא מאפשר להורים שחזרו בהם. "כשהובהרה טעותו והבין כי אותה אלמנת צה"ל צנומה ונחושה היושבת מולו בסך-הכל נופלת לכפל קטגוריות אומלל כל-כך, אשר מחייב אותה להמר בשנית על חיי בנה ועל שפיותה", כותב ולד, "הוא פלט אותו משפט אומלל שחבל שאיני יכול להשמיע לכם אותו, אבל דמיינו אותו נהגה בדרמטיות ובהטעמה יתרה עם דגש חזק על כל מילה ומילה ועם קפיצה צווחנית משהו בהברה האחרונה: 'את בכלל מודעת למה שאת עושה?!'. זה כבר היה יותר מדי בשבילה, אי-אפשר היה יותר להדחיק את הרגשות העזים. מנבכי התודעה העמוקים עלה זיכרון הצער, האבל וההכרה. אימא התמוטטה בבכי. 'אני בסך-הכל אימא', נאנקה, 'אני לא אלוהים, למה אתם דורשים ממני לשחק בגורל של בני?'"

לחששם של ההורים השכולים יש כמובן על מה להישען. מלאך המוות אינו נוהג להתעמק בהיסטוריה המשפחתית לפני שהוא יוצא לדרכו, וכבר אירע לא פעם שהורים שאישרו לבנם להתגייס למסלול קרבי מצאו עצמם מתמודדים עם שכול כפול. כך היה במקרה של סרן ניר פורז מסיירת מטכ"ל, שאביו מעוז נפל כטייס במלחמת יום הכיפורים, והוא עצמו נהרג באוקטובר 1994 בניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן. גורל אכזרי דומה פקד את משפחת שמיר, שבה האב דובי נהרג בתאונת אימונים בעת שבנו ערן היה בן שנתיים, והבן נהרג בלבנון במאי 1997 כסגן מפקד סיירת הצנחנים. אמו דסי סירבה להתראיין לכתבה, אך הסכימה לומר שגם היום היא לא מתחרטת על האישור שנתנה לערן. "החתימה הזו הייתה חלק מעולם הערכים שאני ממשיכה להאמין בו ושערן האמין בו".

גם במשפחת קיט היכה השכול פעמיים, בנסיבות שונות. כשהגיעה שעתו של הבן השלישי להתגייס, לא הסכימו הוריו לאפשר לו לשרת ביחידה קרבית. לדבריהם, עד היום הם סובלים ייסורי מצפון על כך.

הבן הבכור למשפחת קיט, ישראל, נפטר בגיל 16 ממחלה קשה. שמונה שנים לאחר מכן ביקש אופיר, הבן השני, להתגייס ליחידה קרבית. "הייתה לו מוטיבציה אינסופית, והוא הבהיר לנו שיילך לקרבי ושאין שום אופציה אחרת", מספרת אמו דינה. מכיוון שישראל לא נהרג במהלך שירות צבאי או בפיגוע, לא נדרשה חתימת הורים כדי לאפשר את גיוסו של אופיר ליחידה קרבית, והוויכוח נותר בין קירות ביתה של המשפחה. "אמרנו לו 'אופירי, למה קרבי? למה לא תהיה ג'ובניק?' אבל הוא הלך רק בגדולות. 'נראה לכם? רק קרבי', הוא אמר לנו. לא היו אצלו פשרות או הנחות".

אופיר התגייס לפלוגת ההנדסה של גבעתי. ביוני 2001 נהרג ליד היישוב דוגית ברצועת עזה. "הוא צלצל אליי ביום שישי בשעה 16:24", מספרת דינה. "'שבת שלום, אימא', הוא אמר. 'תמסרי לאבא שיש כאן ים יפה ונוף מקסים'. ואז הוא אמר שהוא חייב לסיים כי קוראים לו. בחמש הודיעו שהיה פיגוע, והעולם שלי חרב".

במשפחת קיט נותר רק בן אחד, יאיר. שנתיים לאחר הפיגוע בדוגית עמד גם הוא לפני גיוס. "מאוד רציתי ללכת לקרבי, אבל זה נפל בעקבות המצב הרגיש", מספר יאיר, כיום סטודנט למינהל עסקים. "אני מאמין ששירות ביחידה קרבית הוא התנסות חשובה שתורמת לעיצוב האישיות, ולכן תמיד ארגיש שהחמצתי משהו. ניסיתי לשכנע את ההורים שלי שיחתמו, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע. בשנה שקדמה לגיוס ניהלנו הרבה דיונים בנושא. בסופו של דבר שירתי במודיעין".

בשל האובדן הכפול, הביעה קצינת הנפגעים המלווה את המשפחה תמיכה בעמדת ההורים, וניסתה לשדל את יאיר לוותר. "הסבירו לי שאין מצב שהצבא יגייס אותי לקרבי. ויתרתי כשהבנתי שזה באמת לא אפשרי. כשאחד נשען על שניים זה קל, אבל כששניים נשענים על אחד זה לא פשוט. יש עלי אחריות כבדה שמלווה אותי לכל מקום, כשאבא ואימא הם השניים שנשענים עלי".

"אחים שכולים מאבדים לא רק אח אלא גם את ההורים", מוסיפה דינה. "יאיר שלי חשב עלינו כל-כך הרבה. כמה הילד הזה דואג לנו. גם כשביקש ללכת לקרבי, הוא לא רצה לפגוע בנו, אפילו שבסופו של דבר זה היה על חשבונו. בפנים הוא ידע שלא נכון לעשות לנו את זה. גם במהלך השירות הלא-קרבי שלו דאגנו לו. לא ישנו בלילות. אני חושבת שהלחץ שלנו קצת השפיע עליו".

בדיעבד היא סבורה שטעתה כשמנעה מבנה לממש את שאיפותיו. "עברתי תהליך ואני מבינה שצריך להרפות ממנו, לתת לו להיות עצמאי. אני חושבת שאם היום הייתה מגיעה אליי קצינת הנפגעים, הייתי מאשרת ליאיר להתגייס לקרבי. אני כבר מבינה שזה פגע בו, שזה היה ויתור גדול מדי".

פרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל, מתנגד לרעיון של הוצאת ההורים מן התמונה. "בעיניי, צעקת ההורים אינה מוצדקת. אנשים צריכים להיות אחראים ומעורבים בהחלטות שמשפיעות על חייהם. לא להיות שותף בהחלטה פירושו לעמוד מן הצד. כשמישהו אחר יחליט עבורם, אם חלילה יקרה אסון הם יבואו בטענות. לדעתי לצבא ולקציני הנפגעים אסור לנקוט עמדה בסוגייה הזאת. צריכה להתקבל החלטה משפחתית אוטונומית, ואין דרך אחרת".

לגבי עצם התלבטות של אח שכול האם להתגייס לקרבי, אומר כשר: "יש כאן אפשרויות ערכיות שונות, שכולן נכונות. אין בחירה שהיא הנכונה ביותר. החייל שואף לעצב את חייו בצבא כך שיהיה בהם ביטוי מובהק לקשר שלו לאחיו שנספה - לבצע שירות דומה, לעתים באותה היחידה ובאותו התפקיד. לא להביא זאת בחשבון פירושו לפגוע בדפוס האבל של האח השכול. יש אנשים שזאת הדרך שלהם להתאבל, הדרך להטמיע את זכרו של הנופל בחייהם. אנשים יכולים להיות מאוד קנאים לדפוס האבל שלהם, ולכן לדעתי זה דבר שאסור לגעת בו וחשוב לכבד אותו. גם הרעיון הכללי שצריך לטפח במדינה, שמי שיכול ללכת לקרבי ראוי שיהיה קרבי, הוא שיקול ערכי חשוב. בצד השני של הספקטרום, החייל מתמודד עם חרדה כפולה להורים, גם מהדאגה המתמדת שתהיה נחלתם במהלך השירות וגם המחשבה שעולה בדעתו מה יקרה להוריו אם גם הוא ייפגע. בספקטרום הזה יש כל מיני מקומות שאפשר להיות בהם. אין נקודה ניטראלית שצריך להיות דווקא בה.

"מבחינת ההורים, בקוטב הערכי האחד הם אומרים לעצמם שהבן אחראי מספיק בשביל להחליט בעצמו ותפקידם של ההורים הוא לעזור לו ולא לעמוד בדרכו. בקוטב השני הם שואלים את עצמם האם יוכלו להתמודד עם הדאגה היומיומית כשהבן ייצא לפעילות מבצעית. אפשר להבין את הטעם של כל הכרעה. אין כאן איזו נקודת מבט רציונאלית שהיא הנכונה ביותר. ולכן זו צריכה להיות החלטה ערכית שלוקחת בחשבון את החייל, את הוריו ואת היחסים ביניהם".

גם אתה עמדת בסיטואציה הקשה. בנך יהורז נספה במהלך שירותו הצבאי.

"אומר רק מעט על העניין האישי. בני הצעיר ביקש להתגייס לקרבי. היו חילוקי דעות ביני לבין אשתי. אני הייתי מוכן לחתום לכל מה שירצה, ואילו אשתי התנגדה. בסופו של דבר הוא לא שירת בקרבי ולכן השירות הזה גם נראה כמו שנראה".

איך נראה השירות של האחים השכולים שכן התגייסו לקרבי? מתברר כי בשוליים קיימת תופעה בשטח שבה מפקדים מנסים לגונן על בני המשפחות השכולות. מספר חיילים כאלה, חלקם נמצאים עדיין בשירות, סיפרו כי לעתים באופן גלוי ולעתים באופן סמוי, דאגו המפקדים שלהם, שהכירו את הסיטואציה המשפחתית המורכבת, להציב אותם בעמדות פחות מסוכנות. "זה לא משהו שמדברים עליו גלויות, אבל במהלך השירות הקרבי שלי ובמהלך השירות של האחים שלי, הרגשנו שהמפקדים בשטח לא רוצים לקחת על עצמם אחריות לאסון נוסף במשפחתנו. זה לא שלא יצאנו לפעילות, אבל תמיד השתדלו לשמור עלינו. אני יודע על מקרים דומים גם אצל בני משפחות שכולות אחרים", מספר אח שכול ששירת באחת הסיירות.

"אם אכן קיימת תופעה כזו, זה חמור מאוד", אומר כשר. "חשוב שהצבא יגבש עמדה ברורה בנושא. אסור שזה יישאר לאינטואיציה של המפקד בשטח. זה לא איש הישר בעיניו יעשה. בעיניי זה לא נכון לנהל יחידה שבה שומרים על אחד מהחיילים בצד. הלכידות החברתית בתוך היחידות היא קריטית. אנשים בראש ובראשונה נלחמים בשם הלכידות החברתית, רק אחר-כך בשם ההמנון והדגל".

"ביחידה שבה שירתי אני, לא הרגשתי שמישהו ניסה לגונן עלי. אני כלל לא בטוח שכל המפקדים שלי ידעו שאני אח שכול. אני השתדלתי לא לנפנף בזה. פעם בשנה יצאתי לאזכרה וזהו, לא יותר", מספר יותם שורק, שכאמור איבד את אחיו אייל.

יותם גיבש לעצמו עקרונות שהנחו אותו כאח שכול המשרת ביחידה מובחרת. הוא החליט לא לחפש סכנה, אלא לעמוד בגבורה בכל פעם שיתבקש לסכן את עצמו. והוא אכן התבקש, בלי הנחות מקלות, לצאת לפעולות מסוכנות. "במהלך השבעה, שאז הייתי בתחילת הטירונות, חלפו בי הרהורים האם זה נכון מצידי להמשיך בשירות קרבי. אבל ברגע שחזרתי לשגרה היה לי ברור שאני ממשיך. ההחלטה של המשפחה שלי הייתה להיאחז במה שיש, להמשיך ליצור חיים. אני כן יכול להעיד על עצמי שהאובדן ביגר אותי. לפני האסון הייתי מורעל. רציתי להיות בתפקיד שיהיה בו מה שיותר סיכון. חיפשתי אש. המחשבות של מה יהיה אם אלך ובכלל מה המשמעות של חיי, לא פגעו בתפקוד שלי כחייל קרבי, אבל הן בהחלט גרמו לי שלא לדחוף את עצמי למקום סכנה. זאת הייתה הכרעה פנימית שקיבלתי. החלטתי שבמהלך השירות לא אתנדב מעצמי למשימות מסוכנות, אבל אם אתבקש, אעמוד במסירות ובלי לזייף בכל בקשה ופקודה, גם יהיה בה סיכון רב. הבנתי שאני מתגייס לקרבי לא בשביל האקשן, אלא מפני שעם ישראל נלחם על קיומו".

קציני הנפגעים, שמלווים את המשפחות השכולות לקראת גיוסו של בן המשפחה, נכנסים בזהירות רבה לצומת סבוך, שלא פעם כולל עימותים משפחתיים. ביחידת דובר צה"ל לא ששו לאפשר לקצין נפגעים להתראיין לכתבה. "הנושא רגיש מאוד", הסביר רוני רביב, ראש הדוברות של אגף כוח-אדם, אך פירט מעט על התהליך. "ההנחיה של צה"ל לקציני הנפגעים היא לא ליטול חלק פעיל בהחלטה על חתימה לקרבי. זו החלטה משפחתית, וקצין הנפגעים, שמלווה את המתגייס ותומך במשפחה, אמור להיות שקוף בכל מה שקשור להכרעה עצמה".

בפועל, כפי שהוזכר, לא תמיד נשארים קציני הנפגעים שקופים כל-כך; פעמים רבות הם מפעילים לחץ סמוי או גלוי על המתגייס לוותר על החלום הקרבי. הדר גדול, עד לאחרונה קצין נפגעים בחיל האוויר, מספר כי השתדל לשמור מרחק מהגחלים הלוהטות. בספרו 'אלומת אור', שיצא לאחרונה, הוא מתאר את חוויותיו הקשות בתפקיד. ליווי של אח שכול טרי לקורס טיס, שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, הייתה רק אחת מהן.

"למדתי שבליווי המשפחות השכולות, יש מושגים שנמצאים מחוץ לתחום: מח"ץ – מוכרח, חייב וצריך. אלו מילים שלא נכון להשתמש בהן. אסור לקצין נפגעים לנהוג בפטרונות, אלא להכיל ולנסות להבין. זה נכון ביחס לחוויה של עיבוד האבל, וגם ביחס לשאלה של חתימה לבן הצעיר. התפקיד הוא להציג למשפחה את כל התמונה ולספר למתגייס על האופציות הלא-קרביות, אבל בסופו של דבר ההכרעה היא של המשפחה.

"בעקבות האובדן כל התא המשפחתי עובר זעזוע, ולכן דילמה כזאת היא אמיתית וקורעת. מחד-גיסא, הילד כועס שבגלל שאח שלו נהרג הוא לא יכול לממש את החלום שלו. מאידך-גיסא, ההורים חוששים. לכל משפחה יש דפוס משלה לקבלת ההחלטה. לפעמים הילד מבין את החשש של ההורים ומרפה, ולפעמים ההורים לא רוצים לעמוד בדרכו וחותמים לו. לא פעם זה מלווה במריבות משפחתיות".

יש דרך להוציא את ההורים מהדילמה הזו?

"אי-אפשר לעשות הכל סטרילי. נכון שזאת התמודדות לא קלה, אבל המילה 'קל' יצאה מהחיים של מי שאיבד בן משפחה קרוב. קל כבר לא יהיה. אין ברירה, למרות העצבים החשופים ומערבולת הרגשות, צריכה להתקבל החלטה משותפת. צריך לזכור שאין פוליסת ביטוח מקיף לאף אחד, ואדם יכול גם להיהרג בתאונת דרכים. המוות הוא חלק מהחיים".

17 שנה חלפו מאז שוורדה פומרנץ השתחררה מהצבא בדרגת אל"מ, אבל הסוגייה של חתימת הורים לקרבי עדיין מצמררת אותה. לאחר מלחמת יום הכיפורים הגיעה פומרנץ לאגף נפגעים. אז זה היה גוף קטן, שהוקם כדי להתמודד עם הטיפול במסת ההרוגים של המלחמה. עם השנים התרחבה המחלקה, ופומרנץ הועמדה בראשה. "סוגיית החתימה גורמת לא פעם למתחים אדירים בתוך המשפחה", היא אומרת. "נתקלתי בילדים שאמרו להוריהם 'אם לא תחתמו, תאבדו עוד בן'. צעירים לפני גיוס הם לעתים עקשנים. הטכניקה שלי הייתה להגיד להורים 'תניחו לזה, תביאו אליי את הילד ותצאו מהמשחק'. הייתי יושבת עם הילדים ומוצאת להם שירות משמעותי שלא מצריך חתימת הורים. לא תמיד הצלחתי, אבל כשזה קרה, הרוחות נרגעו.

"עם השנים הנושא הלך והתמסד, וכעת הצבא נותן לבני משפחות שכולות עדיפות חד-משמעית בשיבוץ לתפקיד מאתגר לא קרבי. בדרך כלל כשהצעיר מבין שהוא יכול לתרום תרומה משמעותית בלי לגרום להורים שלו התקף לב, ושהוא לא מוכרח להיות מש"ק ממטרות, הוא מתרצה ומוותר".

פומרנץ כבר ראתה הכל. היא נאלצה ללוות הורים שכולים שחתמו לבנם ואיבדו גם אותו. במקרה אחר שליוותה, הורים לא הסכימו לאשר לבנם שירות לקרבי, אבל צחוקו המר של הגורל - הבן נהרג בתאונת דרכים בדרך לבסיס.

אולי נכון לפטור את ההורים מהדילמה הזו?

"הרבה הורים שכולים אמרו לנו 'מה אתם רוצים מאתנו? לא מספיק מה שעברנו, אתם עוד רוצים להטיל עלינו אחריות לחיי בננו, כדי שאנחנו נהיה אשמים אם חלילה יקרה אסון? שהצבא יחליט, למה להכניס אותנו לסיפור הזה'. הרעיון הבסיסי שעמד מאחורי הבקשה לחתימת ההורים הוא ההבנה שאם חלילה יקרה משהו גם לבן השני, הנפגעים העיקריים יהיו ההורים. אם הם הנפגעים העיקריים, הם אלו שצריכים לקבל את ההחלטה".

אריה סוזין, שבנו עידן נהרג בפברואר 2003 בקרב עם מחבלים בשכם, סבור שההחלטה צריכה להיות בידי המתגייס. "אם הוא מספיק בוגר בשביל לאחוז נשק ותוך שנה גם לפקד על אחרים, הוא זה שצריך להחליט. המשפחה צריכה להפוך לפסיבית בתהליך הגיוס. לבקש מההורים לבצע צעד אקטיבי של חתימה, שבו הם לוקחים את כל האחריות על כתפיהם, זה נטל רגשי שאינו הוגן. צה"ל מסתלק לחלוטין מאחריות וזו רובצת לפתחם של בני המשפחה. כשמתקרב מועד הגיוס גובר המתח בתוך המשפחות, עד כדי עימותים קשים ומריבות עם המתגייס. מקרים לא מועטים הסתיימו בנתק מוחלט בין בני המשפחה".

גם במשפחת סוזין, הבן השני רצה מאוד לשרת במסלול קרבי. "לנו היה קשה, והוא קיבל את דעתנו בלב כבד. לא היו אצלנו דרמות או מריבות. הגענו להסכמה שהוא ישרת בצנחנים, אבל בתפקיד עורפי. חתמנו לו כדי שיוכל להתגייס לשם. אני לא אדם דרמטי, אבל רגע החתימה ובמיוחד הטקסט המצמרר בטופס, מלחיצים. הנשימה נעצרת".

יחד עם הורים שכולים נוספים, גיבש סוזין הצעה לשינוי נוהל החתימה, וזו הוצגה בכינוס שדרות 2004. לפי ההצעה, "מועמד לשירות ביטחון שהוא בן למשפחה שכולה יוכל להגיש בקשה חריגה לשירות לא קרבי או קל"ב, וצה"ל יכבד בקשה זאת. אם המתגייס בוחר מרצונו לשרת ביחידת שדה, תהיה בחירה זו על אחריותו בלבד. יחד עם זאת, משפחה המעוניינת ליטול חלק פעיל, תהיה זכאית לערער על הגיוס ליחידת שדה בכלל או ליחידה מסוימת בפרט".

נוהל חלופי זה נחוץ לפי סוזין מפני שלא ראוי לחייב את כל המשפחות להיות אקטיביות בתהליך הגיוס. חזקה שמשפחה המעוניינת בכך, תמצא את הדרך לערער וליטול עמדה אקטיבית, הוא אומר. ההצעה החדשה גם נשענת על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. "אין כל הצדקה להגביל את זכותו של אדם שהוכר כבגיר. בנוהל הקיים, יש מרכיב המקבע את יתומי צה"ל ואת האחים השכולים, שהם כבר לא קטינים, כנתונים תחת האפוטרופסות של ההורים".

גם אלי דבי, יושב-ראש עמותת האחים השכולים 'לנצח אחי', סבור שצריך להוציא את ההורים מהתמונה ולהשאיר את ההחלטה בידי הצבא או בידי המתגייס עצמו. "לא נכון להעמיד את ההורים מול הילדים, במצב בלתי אפשרי. יש חברות, למשל בקיבוצים, שבהן מזלזלים במי שלא שירת בקרבי, ולכן הבנים לחוצים מאוד להתגייס. אני סבור שהצבא צריך להקים ועדה שתיקח חלק בהחלטה יחד עם ההורים. ייתכן גם שצריך למנוע מראש כל גיוס של בני משפחות שכולות לקרבי, מלבד מקרים חריגים. אם החברה תדע שיש חוק כזה, אולי הצעירים ירגישו פחות לחץ ומחויבות להתגייס דווקא לקרבי".

אחיו של דבי נהרג בתאונה בעת שירותו הצבאי, והוא עצמו נותר בן יחיד להוריו. באישורם התגייס לקורס טיס, אך בהמשך נשר ועבר לתפקיד לא קרבי. "החיים של אח שכול לא פשוטים. כל חיי הייתי צריך לרצות את הוריי. זאת הרגשה תמידית של חיים בצל האח שנהרג, כאילו תפקידי הוא להיות במקום מישהו אחר. אח שכול מאבד את כל זהותו המשפחתית".