שלום עכשיו בתחילת דרכה הייתה תנועת שלום לגיטימית עם קבוצת אנשי איכות. ואולם בהמשך הפכה בפועל לסיירת מלשינים של השמאל הקיצוני, במימון כספים זרים ועלומים, של קרנות ומדינות העוינות את כל ממשלות ישראל, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני.
תנועת שלום עכשיו היא חוד החנית האחרון שנותר לפליטה לשמאל המדיני שהתרסק בקלפי, בדעת הקהל וגם בתקשורת, למרות שרבים מקרב העיתונאים מזדהים ותומכים בה.
שלום עכשיו הייתה לאורך כל שנות פעילותה תשתית כחול-לבן, שסייעה בפועל להסברה אנטי ישראלית ואנטי ממשלתית, לטובת הפלשתינים וארגונים זרים, העוינים את ישראל. פעילות זו, שגרמה בדעת הקהל העולמית לנזק לאינטרסים הישראלים, נעשתה תחת הסיסמה והאליבי שהדבר רק למען השלום.
תנועה זו איבדה את כוחה והשפעתה, למרות שפעיליה עדיין פזורים, בגלוי ובנסתר, במרצ, בעבודה ובכמה מפלגות ערביות. הגיע הזמן שתומכיה של שלום עכשיו יקימו מפלגה ויתמודדו בבחירות בקלפי, ולא ימשיכו בפעילות "מבפנים" במפלגת העבודה. ראוי להזכיר שלפני הבחירות האחרונות מרצ ערכה סקר שלפיו רק 7 אחוז מהנשאלים הגדירו עצמם כ"שמאל". בבחירות מרצ קיבלה פחות מ-3 אחוז.
בוגי יעלון, הקיבוצניק לשעבר, וכיום המשנה לראש הממשלה טעה כאשר כינה את שלום עכשיו וירוס. זאת מאחר שווירוס ניתן לרפא, אבל "מחלה ממארת" פוליטית בה נגועה שלום עכשיו, לא ניתן לרפא.
חלק מאנשי שלום עכשיו שייכים נפשית ומנטלית לשמאל הנאיבי והדוגמטי שיש לו קיבעון מחשבתי ורגשי. אנשים שיש להם דעות ומושגים שליליים, חריגים ותמוהים, למרות שחלקם אנשים איכותיים.
הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.
שלום עכשיו רואה עצמה כחזית ייצוגית של השמאל המדיני, שעדיין לא השלימה עם עובדת התרסקותה וכישלונה האלקטורלי, מאז ש
אהוד ברק חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת בוועידת קמפ דייויד.
תנועה זו, שכבשה את הכותרות, במהלך השנים, בזכות מימון חיצוני נדיב, שפרטיו והיקפו נסתרים, וכן בזכות תקשורת מקומית וחיצונית תומכת ואוהדת, ממשיכה להטיף לחזיונות ולאשליות על "מזרח תיכון חדש", בזכות פינוי כל ההתנחלויות. הם לא מבינים ששום ממשלה בישראל, בימין ובשמאל, לא תוכל, גם אם תרצה, לפנות 300 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.
המותג שלום עכשיו, שהיה פופולרי מאוד בתקשורת אך לא בציבור, הפך להיות שם נרדף למאבק בלתי מתפשר, רק למען הצדק והסבל הפלשתיני, ולתמיכה כמעט אוטומטית בערפאת ובאבו מאזן, תוך התנגדות "אידיאולוגית" מתמדת לקונצנזוס ולפטריוטיזם ישראלי ולאומי הכרחי, שנפסל על ידם כי נחשב ל"ימני".
חלק מפעילי שלום עכשיו הקיצונים, הפגינו לא פעם את סלידתם ממושגים של לאומיות נורמטיבית, ובכך הפקיעו את עצמם ברוב טיפשותם, בעיני דעת הקהל, מהפטריוטיזם הלאומי. התוצאה הייתה ש"המחנה הלאומי" הפך לנכס של הימין ו"מחנה השלום" הפך לנכס רק של השמאל. זו מציאות תקשורתית מעוותת שחילחלה בדעת הקהל, בגלל שלום עכשיו והשמאל הדוגמטי. בדיקה לעומק תוכיח שגם בימין של "המחנה הלאומי" יש גם אנשי "מחנה השלום", כשם שבשמאל ישנם אנשי "המחנה הלאומי" והפטריוטי.
רגש מחבר אנשים, בעוצמה גדולה יותר מזהות אידיאולוגית תיאורטית. לרגש הזה קוראים פטריוטיזם והזדהות לאומית. רגש ופטריוטיזם גוברים בעיקר בזמני מבחן של סכנות ביטחוניות וקיומיות.
שלום עכשיו, יחד עם חלק מהשמאל, גרמו בעצמם לעצמם את כישלונם בכך שבכל צומת אירועים ביטחוניים ומדיניים חלק מהם התייצבו בהפגנות ובתקשורת לטובת הצד הפלשתיני, תוך האשמת הצד הישראלי. השמאל הדוגמטי, שכולל כמובן גם את שלום עכשיו וגם חלק מהח"כים של מרצ והעבודה, ניתקו עצמם ברוב טיפשותם מהרגש הלאומי הבריא, האנושי, הנורמטיבי, היהודי הישראלי, כביכול אך ורק למען השלום.
לטעות זה אנושי, גם בדרג המנהיגותי הפוליטי וגם בדרג האידיאולוגי השמאלני. ואולם לטעות, לא להודות ולהמשיך להשלות, זה הרסני.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
