מי יהנה מהבערת ירושלים

עד לשבוע האחרון, מספרם של אירועי הפרת הסדר בשטחים ובמזרח ירושלים היה מבוטל. בזמן שראש ממשלת ישראל מדבר על בנייה בירושלים, לרשות הפלשתינית יש אינטרס לחמם את הגזרה, כדי למנוע שינויים בשטח, להכניס את המשא-ומתן להילוך גבוה ואת ירושלים למסלול של עתיד בטוח מבחינתה. כשהנשיא אובמה מעמיד את סיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני במקום גבוה בסדר היום שלו זה הזמן להחזיר את ירושלים למרכז סדר היום. כשהמצב סטטי ורגוע, אין שום עניין לקדם תהליכים לקראת הסדר. מאידך-גיסא, כשהשטח בוער לחמאס יש אפשרות לחזק את מעמדו גם בערי הגדה ובראשן בירושלים, והחשש בישראל ובארה"ב מפעולה שכזו גובר, הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית מתחזק והופך לשחקן מרכזי, והרשות הפלשתינית חוזרת להיות רלוונטית יותר מתמיד.

בהטפות במסגדים, בקייטנות לילדים ובפסטיבלים הדתיים (מהרג'אנים) אנשי התנועה האיסלאמית חוזרים על הטענה שהיהודים מתכוונים להרוס את אל-אקצה. למקומות המקודשים יש משמעות חזקה ביותר עבור המאמינים. אך הם גם משמשים מקום שבקונצנזוס עליו נשען המאבק הלאומי. באופן דומה אגב, אבות הציונות טיפחו את האתרים הלאומיים במצדה, בגמלא ובכפר ברעם, ושיקמו את בתי הכנסת הנטושים שבהם, לא במטרה להופכם למקומות תפילה פעילים, כי אם לשמור על הזהות הלאומית-היהודית של הארץ. לכל עם יש מיתוסים, האמריקנים קוראים בלהט: "זיכרו את אלאמו", והרוסים נוצרים את סטלינגרד. לוי אשכול המנוח טיפח את הכותל המערבי ממניעים לאומיים לא פחות מאשר ממניעים דתיים, כי זה הצעד שאיחד את ירושלים באופן מעשי והפך אותה לבירת ישראל, באופן שחיבר בין הקדושה היהודית רבת השנים לריבונות הישראלית הצעירה. באופן דומה פועלת התנועה האיסלאמית וכמוה גם הרשות הפלשתינית ותנועת החמאס כדי לחבר בין הקדושה האיסלאמית של אל-אקצה ומעמדה של ירושלים, כבסיס לצמיחתה ולחיזוקה של הלאומיות הפלשתינית הצעירה.

בדבריו לערביי ישראל, קורא להם השייח' ראאד סלאח להגיע ולהגן בגופם על מסגד אל-אקצה, הוא טען כי הוא וחסידיו יעדיפו להיות שאהידים ולא לוותר על מסגד אל-אקצה. הוא כבר אמר בעבר שפלשתין בלי אל-אקצה היא לא פלשתין.

מאבק לאומי בעזרת ההר

השימוש בפגיעה באל-אקצה לטובת המאבק הלאומי, הוא החלטה אסטרטגית ולא טקטית. דובר התנועה האיסלאמית, השייח' האשם עבד אר-רחמן מחאג'נה, אמר כבר ב-1996 שההגנה על 'אל-אקצה' היא ציר מתוכנן, בדוקטרינת התנועה האיסלאמית, שעליו הם יבנו את מאבקם.

הראשון שהשתמש בירושלים ובמסגדי הר הבית לצורכי המאבק הלאומי-הפלשתיני היה המופתי חג' אמין אל-חוסייני. הוא הציג במהלך הקונגרסים האיסלאמיים בשנים 1928 ו-1931 אגרת יהודית לראש השנה שעליה תמונת כיפת הסלע ומעליה מתנוסס מגן דוד, כראיה לרצון היהודי להפוך את ההר המוסלמי לבית תפילה יהודי.

כמוהו, גם השייח' צלאח הבהיר שישראל מנסה ליצור בכוח הנשק עובדות בשטח ההר ולהקים את בית-המקדש הדמיוני "אל-הייכל אל-מזעום" בשפתו, על חורבותיו של מסגד אל-אקצה. השייח' קיבל תמיכה גם מהארכיאולוגים של הוואקף הטוענים ש"היכל שלמה" לא היה מצוי באזור אל-אקצה או כיפת הסלע ומדגישים שלא נמצאו שם שרידים יהודיים. לכן החפירות שמנהלת רשות העתיקות באזור והממצאים היהודיים שהיא מגלה, מדירים שינה מעיני התועמלנים הארסיים של התנועות האיסלאמיות השונות.

ישראל מאפשרת; המוסלמים מיידים אבנים

השייח' צלאח, חוזר ושונה כי אל-אקצה מוסלמית ומוסלמית בלבד, וכל 140 הדונמים של ההר הינם וואקף איסלאמי קדוש שאין להתפשר עליו. כאשר התנועה האיסלאמית מרחיבה את קדושת מסגד אל-אקצה לכל שטח ההר והופכת אותו למסגד בפועל, היא הופכת את המאבק למאבק דתי, חסר פשרות.

באופן שכזה גם תפילת יהודים בסמוך לכותל המערבי - אל-בוראק, נחשבת בעיניהם כפגיעה בריבונות המוסלמית של ההר ובקדושתו, ומכאן נובע המאבק חסר הפשרות של התנועה האיסלאמית בנושא.

בתפילות הרמדאן בהר הבית התפללו לא פחות מרבע מיליון מוסלמים. זהו מספר שצריך לזכור. כשהוואקף והתנועה האיסלאמית מתלוננים על פגיעה בזכויות הדתיות כיום, ראוי שיהיה מי שיזכיר שישראל מאפשרת בצורה אמיתית למוסלמים לקיים את חופש הפולחן. איננו מכירים מראות שבהם הציבור היהודי בהמוניו מיידה אבנים לעבר הר הבית מרחבת התפילה בכותל, גם לא בזמנים קשים.

כאשר המשטרה מפנה מריצות של אבנים המוכנות ליידוי בהר הבית, בזמנים מועדים לפורענות כגון היום שבו פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, או ימי החג היהודים, מדובר במחדל. בסוגיית הר הבית יש לטפל בדחילו ורחימו, אך יש לעשות זאת בנחישות, לאורך כל השנה ובעיקר בימים המועדים לפורענות.

עורו נרדמים

לאור בקשתה של ירדן לאסור כניסת תיירים ויהודים להר הבית, ראוי כי ניזכר בדבריו של השופט גולדברג שקבע פעם שדווקא הפעולות שנוקט הוואקף המוסלמי בהר הבית פוגעות פגיעה של ממש ברגשות היהודים כלפי המקום המקודש ביותר להם. הוא גם אמר שעל הדרג המדיני ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית: 'הר הבית בידינו'.

על המדינה להיות נחושה במאבקה בקיצוניים, כיוון שבאזור מועד לפורענות כשלנו, אל לנו להירדם בשמירה. עלינו לחתור לקידום המשא-ומתן עם הגורמים המתונים תוך שאנו מתנערים מן הגורמים הקיצוניים. על הדרג המדיני להחליט כיצד הוא מתכוון לנהוג והיכן הוא מתכוון להציב גבולות בכל הקשור לחופש הפולחן, חופש הביטוי והגברת הביטחון האישי.