הוא נראה משועשע, השופליסט, כאילו מה שמתרחש סביבו אינו נוגע לו כלל. תלוש, מנותק, כמעט הזוי, הוא התפנה לרגע להשיב לשאלת המרואיין בדרך להעמיס על הכף שלו חומרים - אולי חורבות של בית, שאותו פוצצו חיילי צה"ל בסריקותיהם ובמארביהם אחר מבוקשים בדרכם לנטרל את מרעומיהן של "פצצות מתקתקות".
לפני ימים אחדים, בשעת ערב, במהדורת חדשות של אחד הערוצים בטלוויזיה, נראה מראה שמהל טיפה של שפיות בים הטירוף, המאיים להטביע אותנו במעמקיו.
זה היה מראה שהפיסי התערבב בו עם המטאפיסי, והריאלי נמהל בסוריאליסטי. עכשיו, ברשותכם, אעבור מלועזית לעברית ואהרהר כאן, בקול שקט ובעיניים פקוחות ואעיד עליכם את מה שבוודאי גם אתם, לפחות חלקכם, הייתם עדים לו.
בעיצומו של מבצע "רחב היקף" - עם מרכאות ובלעדיהן של כוחות משולבים של צה"ל, בלב ליבן של שכונות העיר רמאללה, רואיין ערבי פלשתיני שנהג בשופל. השופליסט הואיל לעצור ולהשיב לשאלת הכתב (אני לא זוכר באיזה ערוץ זה היה, אולי בערוץ המדע הבדיוני...) לדעתו על הנעשה. הוא חייך ואמר שלא איכפת לו מכלום. הוא עובד ומה שמעניין אותו זה לעבוד ולהתפרנס. להביא לחם הביתה.
הדברים האלה הרעישו והפעימו אותי בכנותם הטבעית, בפשטותם הכובשת, במתינות המחוייכת שבה הם נאמרו.
גילוי מינורי (ובשל כך - מועצם, חריף ונוקב) של אומץ לב אזרחי של אדם פשוט, אב משפחה צעירה, אשר בלב המאפליה של הכיבוש המשחית את צלם הכובש ואת צלם הנכבש, הבליח לרגע והאיר, באור היקרות של קרן אור דקה וחמקנית, אור חם של תקווה לימים אחרים, טובים ושקטים מאלה.
השופליסט לא נתן למציאות, רעה ושחורה ככל שהיא, להעיב על שגרת יומו. הוא לא איפשר לה להעכיר את חייו, לדכדך אותו ולייאשו. הוא השתלב במציאות, זורם ומתמזג בה, חרף הקשיים שהיא מערימה עליו חדשות לבקרים, מקשה קשיים ומכשילה מכשולים.
ממרומי הטרקטור הגדול, הכבד, אומר - בעצם - מפעילו (אחת היא מה הוא לאומו ומה היא דתו) שכל מבוקשו הוא לעבור את היום בשקט, לעבוד למחייתו ולכלכלת משפחתו. מה שמבקשים בני-אדם בכל מקום בעולם שבו חוסר ההיגיון המשווע של הוויית חייהם, אי האפשרות לכונן בתוכה חיים סבירים וטירופן של הנסיבות לא הטריף את דעתם.
הוא נראה משועשע, השופליסט, כאילו מה שמתרחש סביבו אינו נוגע לו כלל. תלוש, מנותק, כמעט הזוי, הוא התפנה לרגע להשיב לשאלת המרואין בדרך להעמיס על הכף שלו חומרים - אולי חורבות של בית, שאותו פוצצו חיילי צה"ל בסריקותיהם ובמארביהם אחר מבוקשים בדרכם לנטרל את מרעומיהן של "פצצות מתקתקות".
הידיעה המצולמת הזו על השופליסט השפוי, הנטוע כחץ מרפא בתוך הלב של הטירוף המדמם ברמאללה, ארכה שניות אחדות. בסך הכל - חוליה בשרשרת של חדשות שמתיישנות ברגע שבו מסתיים שידורן. אבל בי, צופה אקראי, היא טבעה חותם בל יימחה - חותם של תקווה, מוזרה וביזארית ככל שהיא.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
