בינתיים הכל בסדר...

כולנו מכירים את הסיפור של זה שקפץ מגג ה"אמפייר סטייט בילדינג", ומשחלף על פני הקומה ה-54 שמח לקבוע כי "בינתיים הכל בסדר"... כולנו נהנינו מן הסיפור, ביודענו היטב מה יהיה גורלו של אותו איש כשיתרסק בעוד מספר שניות במדרכת האבן שלמרגלות הבניין.

סיפור-בדיחה עצוב זה הופך למדאיג במיוחד כאשר אפשר ליישמו על האסטרטגיה הלאומית של ישראל. אנו מצויים במצב דומה של הידרדרות ונפילה כאשר המנהיגות, מחד-גיסא, והעם, מאידך-גיסא, מגלים שביעות-רצון מפתיעה מן המצב ונמנעים מלשאול עצמם לאן מוביל התהליך הנוכחי.

אפשר בנקל לסקור שורה של תחומים לאומיים, כאשר בכל אחד ואחד מהם אנו מצויים באותה נפילה חופשית, אולם אסתפק לצורך דיון זה בשני נושאים החוזרים ועומדים על סדר היום הלאומי שלנו, שני נושאים שאינם מטופלים, שאינם מצויים בוויכוח הציבורי של הממשלה, המפלגות והעם, שני נושאים שאיננו מנסים להציע להם תשובה ופתרון, וכולנו - כמו באותו סיפור - רק חולפים מדי פעם על פני קומה נמוכה יותר של הבניין, וממשיכים לטעון ש"בינתיים הכל בסדר"...

הנושא הראשון זהו תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל, תהליך דומה לזה שעבר המשטר הלבן בדרום-אפריקה והביא לקריסתו לפני שלושים שנה. תהליך זה אצלנו איננו חדש, ראשיתו לפני 42 שנים, משהסתיימה מלחמת ששת הימים. הפתרון המדיני הקביל על העולם הוא ברוח החלטת מועצת הביטחון 242, ונסיגה משטחים שכבשה ישראל במלחמה (אפילו אין זה "מכל" השטחים) ובהתאם לאמנות ז'נבה על כללי ההתנהגות בשטח כבוש.

אין ספק, העולם נוהג כלפינו בגישה של איפה ואיפה. הדוגמה האקטואלית, כמובן, היא דוח השופט גולדסטון והחלטות ועדת האו"ם לזכויות האדם. פועלים כאן גם אנטישמיות, גם פחד מפני ההשפעה האיסלאמית, וגם הקלות בה יכולה המערכת הבינלאומית להעביר כמעט כל החלטה בהרמת ידיים אוטומטית. עד לפני שנה יכולנו לסמוך על תמיכה אמריקנית גורפת. לא כן היום.

אולם בהתרפקות על אי-ההגינות של העולם כלפי ישראל אין פתרון או מענה של ממש. ואילו אנו רק נהנים להמשיך ולשיר "העולם כולו נגדנו" ולעצום את העיניים.

הנושא השני הוא הסכנה הדמוגראפית. בהיעדר פתרון מדיני אשר יפריד את מדינת ישראל, בעלת רוב יהודי מוצק, מן המסה הערבית-פלשתינית שבין הים לירדן, אנו מתקדמים בעיניים פקוחות לקראת כינונה של "מדינת כל-אזרחיה", לקראת מדינה דו-לאומית שבה יאבד הרוב היהודי את הבכורה.

זו היום הסכנה המוחשית והקרובה ביותר לעצם קיומנו. סכנה שאיננה נופלת מפיתוח הגרעין האירני ולבטח עולה עליה כתהליך בלתי נמנע.

הכתובת מצויה על הקיר, ובאותיות של "קידוש לבנה". נו, אז מה אנו עושים בעניין זה?

לאחרונה נפתח מושב החורף של הכנסת, ושמענו את תוכניתו המדינית של ראש הממשלה. איזו בשורה הייתה בפיו בשתי שאלות אלה? ובעצם, בכל השאלות הגורליות האחרות המזכירות את הנפילה מן ה"אמפייר סטייט בילדינג"?

כן, רק אותה תשובה - "בינתיים הכל בסדר"...