דוח גולדסטון וכבודנו הלאומי

כעת, יוצאים קולות מלשכתו של נתניהו, שהואיל והפלשתינים מסיתים נגדנו ומתנכלים לנו מעל כל במה בעולם, הגיע הזמן להפסיק להגן עליהם בכל פורום בינלאומי והעיקר - להתחנן בפניהם שיואילו לחזור אל שולחן הדיונים הארור, בו אמורים אנחנו למסור להם את ארצנו.

האם נתניהו יעמוד בזה? קשה להאמין.

אתר "דבקה" באינטרנט שואל בצדק, מדוע איננו מכינים תיקים נגד מנהיגי הרשות הפלשתינית והפת"ח, שחלקם רוצחים כבדים, ולהגיש תלונות בהאג? ואני מוסיף: איך יכולנו להידרדר לשפל המדרגה שמרצח אוטובוס הילדים בגוש קטיף, מוחמד דחלאן - הוא המאשים אותנו בהאג, ואנחנו הנאשמים?

סעודיה הצביעה נגדנו במועצת האו"ם לזכויות האדם? היכן תלונה בהאג, למשל על סחר עבדים והחזקת עבדים? גם רוסיה הצביעה נגדנו. למה טרם הופיעה כתבה בעיתון או בטלוויזיה - איך הם החריבו את הבירה הצ'צ'נית גרוזני ואיזה טבח ערכו בין אזרחיה? חסרים לנו כאן עדי ראייה?

מצרים הצביעה נגדנו? הגיע הזמן לעבודת דוקטורט באוניברסיטה משלנו על היחס המביש של המצרים לקופטים הנוצרים, שתפורסם בעולם. אלא מה, מובארק עלול לכעוס? ולו מותר לדבר אלינו כמורה אל תלמידיו? מי קבע את הכללים האלה?

וגם ירדן הצביעה נגדנו. מן המים שאין לנו, אנו שואבים להם מן הכנרת כל שנה 50 מיליון קוב. מדוע אנחנו איננו גורעים מן המתנה היקרה הזאת בגלל המחסור שלנו במים, הידוע לכל (וגם לא יזיק אם מישהו שם יחשוב, שאנו גומלים להם על הצבעתם, ובכלל על הטון המעליב שהם מרשים לעצמם, מן המלך ומטה, לנקוט נגדנו).

ואשר לטורקיה: הלא גם לנו יש במאי טלוויזיה, צוותים וציוד טכני. היכן הסרט על דיכוי הכורדים? עשרות אלפי הרוגים, כפרים שהופצצו, האיסור להשתמש בשפה הכורדית ואפילו לקרוא שמות כורדיים לילדיהם. ומדוע ארדואן, שאיננו ישן לילות בגלל אי-היות מדינה לפלשתינים, מונע אותה מלמעלה מכ-41 מיליון כורדים החיים במדינתו?

ומה בדבר זכות הציבור הישראלי לדעת את סיפור הפלישה הטורקית לקפריסין, כיבוש 37% משטחה והזרמת מתנחלים מטורקיה לתוכה, המהווים היום רוב מבין הטורקים באי? למה אין סימפוזיונים, תוכניות רדיו, הרצאות וכדומה בנושאים המרתקים האלה? וכי רק "הבעיה הפלשתינית" קיימת?

האם לא הגיע הזמן שיתחילו ללמוד בעולם שישראל אינה עוד שק חבטות, ועל כל עלבון ופגיעה היא יודעת לגבות מחיר?

בתחילה, נסבול מהרעת יחסים עם כמה מדינות, אך יהיה זה תשלום הכרחי של שכר לימוד, איך להתנהג כאומה חופשית ולא כוועד קהילה בעיירה גלותית. אם נתמיד, ייאלצו להשלים עם דרישתנו לנהוג בנו, גם באומר וגם במעש, כמו עם כל אומה שמכבדת את עצמה.

ואם כך יהיה, אפילו דוח גולדסטון היה כדאי.

סבר פלוצקר, בעיתון ידיעות אחרונות, 15.10.09, במאמר תחת הכותרת "הפסד צפוי מראש", כתב: "אני, למשל, לא הופתעתי מדוח גולדסטון. בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה כתבתי כאן: 'מטרת המבצע הושגה: ישראל 'הגיבה בפראות' על ירי הרקטות של חמאס, ו'טוב שכך', אמרה אתמול בראיון שרת החוץ ציפי לבני... אם לא ננצח עכשיו את חמאס אלא רק 'נגיב בפראות' ונעניש - שלא בכוונה אבל למעשה - אוכלוסיה אזרחית פלשתינית, ייחשבו הישראלים ליצורים פראיים שאין מקומם בקרב עמי התרבות...".

"צר לי לסכם, אך זה בדיוק מה שקרה. מבצע עופרת יצוקה... לא השיג ולו אחת מהמטרות המוצהרות שלו - מלבד זו שמצאה את ביטויה בשתי המילים 'תגובה פראית'.

"מנקודת ראות מדינית, ההשלכות של עופרת יצוקה הרסניות: זה שנים לא היה מצבנו הדיפלומטי כה ירוד כמו היום, ובסופו של דבר ייתכן מאוד שנגיע לבית הדין בהאג. גם אם אף אחד מישראל לא יגיע להישפט בהאג, דוח גולדסטון יישאר צרוב בתודעתן של האליטות האינטלקטואליות במערב וההמונים המוסתים בעולם המוסלמי. כתב האישום הזה נגד ישראל, מהחמורים שנכתבו אי-פעם, יהיה לנו לרועץ לאורך שנים. אין מחק שימחק את אות הקין שהדוח הזה הותיר על מצחנו. דוח מטריף את הדעת, עלילת דם גסה - אבל עובדה קיימת".

בקיצור, פלוצקר סבור שמלחמת "עופרת יצוקה" נוהלה בפראות ומתוך מטרה "להעניש", וזה מחזיר אותנו אל שאלתנו: איך זה, שדווקא הממשלה הכי קרובה ל"שלום עכשיו", ממשלת אולמרט, גם ניהלה לדעת פרשן שמאל ממדרגה ראשונה כמו פלוצקר מלחמה פראית הפוגעת בחפים מפשע, וגם תמרנה את עצמה אחרי המלחמה כך, שנדחקנו לפינה כשכל העולם נגדנו?

התשובות ידועות. פייסנות מולידה חולשה והחולשה מחייבת פיצוי ואיזון על-ידי כוחנות-יתר. מלחמות השמאל, בהיותן פרי של חולשה, מזמינות - לפחות פסיכולוגית - לתקן את המצב על-ידי אלימות מופרזת. חבל, שאין בימין מי שיציג את השמאל הצבוע והצעקני במערומי האידיאולוגיה המופרכת שלו, שפרי הבאושים האחרון שלה הוא דוח גולדסטון.

זו אירוניה של הגורל, שנפל בחלקה של ממשלת ימין, ממשלתו של נתניהו, לאכול את הדייסה שמדיניות הוויתורים, ההתקפלות, הגירושים והעקירות של השמאל בישלה לכולנו. עליה הוטל, למשל, להגיב על ההצבעות, ההימנעויות וההיעדרויות המבישות במועצה לזכויות האדם של האו"ם, ודווקא כאן נפלה לידיה הזדמנות פז לעשות תיקון גדול למישגה עצום: המחילה על כבודנו הלאומי.

מעולם לא ביקר מדינאי ישראלי בבירה זרה ומתח שם, בפני התקשורת, ביקורת על המדינה המארחת. שר חוץ ישראלי לא נזף ברוסים, בשדה התעופה במוסקבה, על התנהגותם בצ'צ'ניה. לא כל שכן, שראש ממשלה ישראלי המבקר בקהיר מעולם לא העז למתוח ביקורת על מעשה או מחדל של מצרים. לעומת זאת, זו לא רק שיגרה, זה ממש חוק ברזל, שכל אורח זר הנהנה כאן מהכנסת האורחים שלנו, בצאתו - עושה עלינו את צרכיו: נוזף, סונט, מבקר, עולב והעיקר - משיא לנו עצות, איך לגרש את עצמנו מארצנו. ישראל השלימה עם הנוהג הנלוז הזה, שהוריד אותה לסטאטוס נחות של מדינה שאין חובה לנהוג כלפיה בנימוס, בכבוד ובדרך ארץ. והמוחל על כבודו - כבודו מחול. אין עוד מדינה בעולם, המרשה שכך ינהגו בה.

אל-ג'זירה רומסת אותנו בגלוי, ורק לאחרונה שיחקה תפקיד בהצתת האש בהר הבית. אנחנו איננו מרהיבים עוז לסלקה מפה. כתב הטלוויזיה הצרפתית שרקח לנו את עלילת מוחמד-א-דורה המשיך לשדר מכאן וליהנות משרותי המדינה, גם לאחר שנתפס בקלונו בבית משפט צרפתי.

כל יום ו', בנעלין ובבילעין, זרים מתעמתים עם כוחות הביטחון ליד הגדר, לעיני המצלמות. כוחותינו נשחקים וכבר היו בתוכם פצועים. חמור מזה הוא הנזק התדמיתי בחו"ל, המטרה האמיתית לכל הביום הזה. היש מדינה ריבונית אחת בעולם שלא הייתה מגרשת מייד את כל הזרים הללו?

במסיבות עיתונאים מופיעים ביחד פקיד או שר ישראלי ולידו פקיד או שר מקביל ממדינה אחרת, ולעתים זה אמן או סופר או שחקן. בכל אירוע כזה, הזר מקטרג עלינו, מטיף מוסר או מלמד אותנו מה לעשות. מעולם, ממש מעולם - לא קרה, שהישראלי ישיב לו, יסתור או יפריך את דבריו, שלא לדבר על מתקפת-נגד. תחת זאת, הישראלי תמיד סופג, מתחמק או שותק.

מתוך ישיבת הממשלה יצא קול, שנגד דוח גולדסטון צריך "לצאת מן הבונקר". ואכן, בונקר הוא הכינוי הנכון לתסמונת הגלותית שלא להשיב לחורפינו דבר. אבל ריבונות אינה רק טריטוריה ושלטון, ריבונות היא גם כבוד לאומי. כי מי שיכבד אותך לא ייגע בך, וגם להפך - מי שמתיר לעצמו להשתלח בך בלשונו, מחר ירים עליך גם את ידו.

דוח גולדסטון הוא מסמך מביש ומרושע. שלטונות ישראל הבחינו נכון, שהוא נכתב כמו לפי הזמנה. ובכל זאת, הדוח הזה דורש מאיתנו למעשה רק דבר אחד - לחקור בעצמנו את ההאשמות הכלולות בו. לכאורה, אם הימנעות מבידוד כלל-עולמי מצדיקה ויתור על חבלי מולדת, חקירה - לא כל שכן!

חקירה תגנוב לאויבינו את ההצגה וגם תברר שאלות שחייבות להטריד גם אותנו. כי ממה נפשך: אם שקרית היא הטענה שחיילינו ירו על אזרחים מניפי דגלים לבנים או גרמו להם לדמם למוות על-ידי מניעת עזרה רפואית, אנחנו צריכים להיות הראשונים לרצות להפריך עלילות כאלה. האם לא נכווינו די בפרשת הילד מוחמד-א-דורה, שבה כל העולם הוקיע אותנו כרוצחים והשלטונות שלנו שתקו - שתיקה שהתפרשה כהודאה?

מן הצד השני, אם יש חלילה שמץ של אמת בהאשמות מן המין זה - האם צריכים אנחנו לחכות לאו"ם שילמד אותנו מוסר? מדוע אנחנו צריכים להיראות כמתחמקים וכמנסים להסתיר משהו?