דברים שרואים מכאן

די לפוליטיקה

גם אם הזמינו לעצרת הזיכרון של רבין את גדעון סער מהליכוד לרפואה, כימני מחמד וכוכב תקשורת, אי-אפשר להתעלם מהאופי הפוליטי של העצרת. על-פי מיטב המסורת השמאלנית ניכס לעצמו השמאל את השלום, ואת מורשת רבין הפך למורשת פוליטית של השמאל.

מה הפלא שמספר המשתתפים בעצרת הולך ופוחת מדי שנה. מעֵבר לכך, העובדה שהעצרת הייתה שזורה בהופעות של אומנים, כדי למשוך קהל - ובמיוחד את הצעירים - מעלה את השאלה אם הנוער לא בא להשתתף בהופעות, שהיו חינם אין כסף, ולאו-דווקא לעצרת הזיכרון.

הגיעה השעה לחדול מהעצרות הפוליטיות הללו, שרק פוגעות בזכרו של המנוח, והופכות אותו לפארסה. ראוי להסתפק בעצרת הלאומית, המתקיימת בהר הרצל ובכנסת בתאריך העברי.

די להתנצלות

בעקבות חשיפת מעבדת הנשק של יעקב טייטל, הופיעו בכלי התקשורת מאמרי התנצלות של עיתונאיות תושבות ההתנחלויות, אמילי ארוסי וקרני אלדד.

דומני כי עצם הצורך להתנצל מעיד על רגשי אשמה, למרות שאין כל סיבה מוצדקת להם. למרבה הצער מאז ומתמיד רווחת תופעת ההכללה לגבי דתיים ומתנחלים, המצביעה על מגמה פסולה שיש לעוקרה מן השורש. האם ראינו את הציבור החילוני מתנצל על ריבוי מקרי הרצח לאחרונה, ועל תופעת הסכינאות המאפיינת במיוחד את בני הנוער? הגיעה אפוא השעה לחדול מן ההאשמות המכלילות כלפי מגזרים ייחודיים, ושהם יפסיקו להתנצל בגלל עבירות של יחידים.

די להכללה ודי להתנצלות! זו צריכה להיות הסיסמא המַנְחָה את הציבור משני צידי המתרס.

הצתה מאוחרת?

חשיפת מכתבה של לאה רבין ז"ל בגנות נתניהו, לאחר 14 שנה, אינה מפתיעה. בניגוד לשנים קודמות, שהתאפיינו בהתלהטות הרוחות, לקראת יום הזכרון של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין - ובמיוחד בחידוש פסטיבל יגאל עמיר - השנה לראשונה מסתמן שינוי באווירה הציבורית.

מישהו מצא אפוא לנכון להדליק את הזרם ולהלהיט מחדש את הרוחות הפוליטיות. יש להניח כי מדובר בגורם ממפלגת העבודה, שלא השלים עם השפל חסר התקדים של המפלגה, לעומת הסקרים המחמיאים לנתניהו, והחליט לנער את האבק מעל המכתב הישן ולפרסם אותו. גימיק כבר אמרנו?

מודל ענישה

לפחות עד כה יש רק איש אחד בישראל, שראוי לשאת את התואר המפוקפק אסיר עולם. שמו בישראל יגאל עמיר, האסיר המפורסם ביותר בארץ שרצח ראש ממשלה.

אולם עם כל הכבוד למנוח, האם דמו של הנרצח, יצחק רבין ז"ל, סָמוּק יותר מכל אזרח אחר? הגיעה השעה להחיל את מאסר העולם על כל רצח באשר הוא, על-פי המודל של יגאל עמיר.

בדומה לעמיר, על הרוצחים לקבל מאסר מקסימלי, שישקף את חומרת הפשע, ללא חופשות וללא זכות חנינה או קיצור העונש. חולי נפש יזכו לטיפול פסיכיאטרי בכלא, כדין כל טיפול רפואי.

רק ענישה מחמירה, מאסר עולם ללא הקלות, תרתיע פושעים פוטנציאליים ממעשי רצח, שלמרבה הצער הפכו לכרוניקה כמעט יומיומית. כמו-כן היא תרתיע אנשים מלקחת את החוק לידים, בטענה של הגנה עצמית.

יתרה מכך, העונש הקבוע ישחרר את השופטים מקו ההגנה הפסיכיאטרי, שעורכי דין של רוצחים מרבים להיאחז בו כקרש הצלה למַרשם, ובכך נותנים לגיטימציה נפשית לרצח.

בעוד המורשת האידיאולוגית של רבין שנויה במחלוקת, הרי ענישה מחמירה עם כל הרוצחים, בעקבות יגאל עמיר, תהיה הנצחה חברתית ראויה לראש הממשלה המנוח בעצם צמצום מעשי הרצח בישראל.

המורדים לכיסם

אם חשבנו שחבורת הח"כים המורדים, בראשות רונית תירוש, המובילים מרד אזרחי נגד היטל מס בצורת (למרות שהם אמורים לייצג את שלטון החוק) - דואגים לטובת הציבור, בא התחקיר שפורסם וטפח על פנינו.

מתברר שמדובר בחברי כנסת שגרים בבתים צמודי קרקע, ולהם גינות גדולות, שהשקייתם צורכת מים רבים מעֵבר לצריכה הממוצעת. בניגוד לרושם שנוצר, גם הפעם, כמו במקרים רבים אחרים, הם אינם דואגים אפוא אלא לכיסם הפרטי בלבד (אף כי משכורתם הגבוהה אמורה ללא ספק לכסות הוצאה זו).

ואיך הגיבה תירוש לנוכח חשיפה זו? כל קשר בין הגינה הפרטית לפעילותה הציבורית בנושא הוא מקרי בהחלט, אמרה. כמו תמיד, הכיסאולוגיה של הח"כים מוצגת במסווה של אידיאולוגיה. אין חדש בערוגה הפוליטית.

דברים שרואים מכאן

אחד הדגלים הראשיים שהניף ניר ברקת, מעל ספסלי האופוזיציה, היה נושא הניקיון בירושלים, שבו נהג לנגח את ראש העירייה הקודם, אורי לופוליאנסקי, ולמתוח ביקורת חריפה על תיפקודו. ברקת העלה את הנושא לראש סדר היום, ואף הוביל את מחאת האזרחים בתחום חשוב זה.

אך מעניין שדברים שראינו מספסלי האופוזיציה, לא רואים אצל ברקת כראש עירייה. שנה חלפה מאז כהונתו, ואין כל חדש במצב הניקיון בעיר. בעוד אצל לופוליאנסקי חל שיפור מסויים בתחום לעומת קודמו, אהוד אולמרט, הרי אצל ראש העירייה הנוכחי אין שום שינוי בנושא, והלכלוך שורר ברחובות העיר (בלי שום קשר לרכבת הקלה).

כמו בתחומים רבים אחרים, ברקת חזק בדיבורים ובתכנונים, בהקמת ועדות ומועצות, שכמעט אין להם קבלות בשטח. מה הפלא אפוא שהוא נאחז בחניון קרתא כבקרנות המזבח, כדי לכסות על מחדליו ולהשתיק את הציבור החילוני?

שפת סתרים

אם אינכם יודעים מה פירוש כ"ק (כבוד קדושת, הרבי) וזיע"א (זכותו יגן עלינו אמן), מתברר שאתם בחברה לא טובה. גם השדרנים נראה לא תמיד יודעים לפענח את ראשי התיבות, אשר נראים להם כשפת סתרים בלתי מובנת.

כך קרה בתוכנית 'אור ראשון' ברדיו, הסוקרת את כותרות העיתונוּת, כאשר המגיש הנבוך, שיש להניח כי נתקל לראשונה בראשי התיבות אשר הופיעו בעיתון חרדי, לא ידע את פירושם.

גם אם כולנו לא מג"בניקים, אנו יודעים שמגב הוא לא רק כלי לשטיפת רצפות, אלא גם ראשי תיבות של משמר הגבול. הוא הדין לפק"מים, פק"לים ושאר ירקות. כלום אין זה אפוא חור בהשכלה הלשונית - וגם בתודעה היהודית - לא לדעת ראשי תיבות בסיסיים, רק משום שהם שייכים למגזר החרדי?

אין ספק שהלימוד הזה חובה במיוחד לשדרנים, כדי למנוע מבוכה אישית ואי-נעימות מהמאזינים ולאַפשר את רציפות השידור ללא תקלות.

אם כבר דנים בתיקוני לשון, ראוי לדעת גם כי יש לומר נקודָתיים (ולא 'נקודותיים' כפי ששגה השדרן), והוא הדין לכל ריבוי זוגי דוגמת דקָתיים, קומָתיים וכדומה.

לא אַלְאֶה את הקוראים בשגיאות לשון נוספות שנשמעו בתוכנית, אשר מתברר שהן נחלת שדרנים רבים. על הכַּתבים, המגישים והקריינים ברדיו ובטלוויזיה לעבור קורס מזורז בעברית נכונה, ולשמש מודל חיקוי חיובי בתחום זה לציבור הרחב.