זה יהיה אלוף בצה"ל?

כאשר התגלה העניין, נהג גם הרמטכ"ל אשכנזי באופן מחפיר. הוא לא נרתע מלהרעיף על השקרן והזייפן הזה דברי סניגוריה חמים באוזני שופטיו, כאילו הלה עשה דבר פעוט ביותר, והיה זה רמז מביש לשופטים להקל בדין מאת המפקד העליון של צה"ל, שכל קצין – לרבות קציני בית הדין הצבאי - חרד פן יבולע לקריירה שלו אם לא יפעל כרצונו. במהלך המשפט, שבו התברר כי גם חוקרי מצ"ח עשו בחקירה מעשים תמוהים ביותר שבית הדין הוקיעם בפסק דינו, הרחיק הרמטכ"ל לכת ומינה את תמיר לשמש כמפקד קורסי מג"דים ומ"פים, כלומר לחנך את דור העתיד של מפקדי צה"ל, מהי מנהיגות ומהי דוגמה אישית של מפקד. מינוי חשוב כזה, במהלך המשפט, הבהיר לכל צמרת הצבא כי הרמטכ"ל מזלזל בבית הדין ו"מצפצף" על פסיקתו העתידה לבוא, שכן תא"ל תמיר חשוב בעיניו שבעתיים. אין תימה ש"חוצפתו" של בית הדין המחוזי, שהעז לפגוע בדרגתו של תמיר, זעזעה את צמרת צה"ל וקצינים בכירים יצאו אל התקשורת להביע מחאה על שפגעו בציפור נפשם.

פרשה זו מגלה סימני נמק מדאיגים בפיקוד צה"ל, מן הסוג של מרי אנטואנט: אנו האצילים ראויים לקני-מידה שונים מאלה שבהם אנו נוהגים בנתינינו. הם יאכלו לחם עבש, ואילו אנו האצילים נאכל עוגות. אילו עשה רס"ר המשרת באוגדת עזה מחצית העבירות הללו שעבר מפקד האוגדה, היה אותו תת-אלוף תמיר ממהר לשלחו לבית דין צבאי או שופטו בעצמו למחבוש, ומביא חיש-מהר לפיטוריו ולהדחתו מצה"ל בבושת פנים, אולי גם תוך שלילת הפנסיה שלו.

יש להדגיש ולהבהיר: פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים ניתן במישור הפלילי בלבד. בית הדין לא קבע כי יש להשאיר את תמיר בצה"ל או לקדמו בדרגה, אלא גזר עליו עונש: להשהות כל קידום בדרגה או מינוי לתפקיד פיקודי, למשך שנתיים. כעת האחריות היא על כתפי הרמטכ"ל, והוא המוסמך לקבוע האם ישאיר את תמיר בשירות הצבאי או יניח לו להמתין שנתיים – במשכורת הגבוהה ובתנאים המפנקים-למדי של תת-אלוף – בתפקיד זניח כלשהו שאינו פיקודי, אם אומנם בכוונת הרמטכ"ל להימנע מלעשות את גזר הדין פלסתר. תגובת השמחה של הרמטכ"ל לשמע פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, מגלה כי יש ויש חשש כזה, וכי הרמטכ"ל לא למד את הלקח הנכון ממעשיהם של בכירים נוספים שגילו לאחרונה תכונות של שקרנים מועדים.

מן הראוי שיידע הרמטכ"ל, כי צה"ל אינו קניינו הפרטי, אלא הוא התמנה לשמש כנאמן מטעם הציבור לא רק לפקד עליו, אלא גם לשמור על רמתו המוסרית והערכית. אם הרמטכ"ל ישגה פעם נוספת וימנה את תמיר לתפקיד פיקודי כלשהו – ולבטח אם יקדמו בדרגה – גם לאחר שיחלפו שנתיים, בל יתפלא אם אזרחים החרדים לצביונו ולחוסנו הנפשי והמוסרי של צה"ל יפנו בעתירה לבג"צ, כדי למנוע חרפה קולוסאלית כזו. הפרשיות של עימאד פארס, של מפקד חיל הים אליעזר מרום ושל הבכירים האחרים, שסרחו אחרי פרשת תמיר, מגלות עד לאיזה עומק פשה הריקבון בין אלה, הסבורים כי צה"ל הוא רכושם הפרטי.

עברו הקרבי של מפקד בכיר שסרח – צריך לברר היטב מה מידת האמת בתשפוכת המליצות על ראשו של תמיר - לא זו בלבד שאינו גורם מקל, אלא יש בו לדעתי נימוק להחמרה, דווקא כשמדובר במפקד קרבי, שלהתנהגותו עם חייליו ולדוגמה שהוא נותן להם נודעת לפעמים משמעות של חיים ומוות. צדק התובע הצבאי במשפטו של תמיר, בדחותו את טענת הסניגור כי בטחון המדינה ייפגע אם תמיר יורד בדרגתו, ובאומרו כי הצבא לא מבוסס על אדם אחד, שכן גם כאשר הרמטכ"ל פורש יש לו מחליף.

חבל מאוד שבית הדין לערעורים לא קיבל עמדה זו, והקל באופן תמוה ביותר עם עבריין כבד שכזה, למרות שישבו בו שני מפקדים קרביים - האלופים גיורא רום ועמרם מצנע. על האלוף רום אפשר לכתוב רק דברים חיוביים, אך מינויו של מצנע לא היה ראוי, לנוכח התנהגותו מפירת המשמעת במלחמת לבנון הראשונה. איש כמו מצנע הוא האחרון הראוי לשפוט קצין שבעט במשמעת הצבאית, ועצם מינויו מעיד על שיקול-דעת שגוי.

אלא שקביעתו של בית הדין לערעורים אינה תורה מסיני, ומעשי הרמטכ"ל יובאו לליבון בהרחבה בפני בג"צ, אם תמיר יוסיף ליהנות מהמעטפת הצבאית האוהבת שהוענקה לו שלא-כראוי.

עד כאן העובדות, ולמרבה הצער לא הושם דגש מספיק על פרטים נוספים, חשובים מאוד, שעלו בין השורות:

• ראשית, תמיר חילל את חג הפסח, בנוכחות פקודיו ומשפחותיהם, בהיותו מפקדם הבכיר של חיילים דתיים וכאשר פקודות הצבא אוסרות שימוש ברכב בחג שלא מטעמי פיקוח נפש (גם עצם היציאה ל"פיקניק" הייתה שיתוף פקודיו ומשפחותיהם בחילול החג, בהנהגת מפקד כה בכיר).

• שנית, תמיר הציג את בנו בפני פקודיו כנסיך היחסן, המקבל "סיבוב" בלעדי בטרקטורון ואף רשות לנהוג בלוויית נהגו של המפקד, לקנאתם של שאר הנוכחים וילדיהם שהם רק בני-תמותה רגילים.

• שלישית, תמיר תירץ במשפטו ובתקשורת את מעשיו החמורים ברצונו להגן על בנו, בסוברו כי עם ישראל מטומטם ואינו מבין שהיה זה ניסיון מביש לחפות על עצמו בלבד, ועובדה היא שהנער לא הועמד כלל לדין.

• ורביעית – תמיר עשה את כל מעשי העבירה הללו בידיעת פקודיו ובנוכחותם, בנתנו להם בכך דוגמה שלילית שאין חמורה ממנה כיצד לזייף, לדווח שקר, להדיח פקודים לדבר עבירה, לשקר בחקירה רשמית, להפר את פקודות הצבא ואף כיצד לנקוט מעשי העלמה וכחש. הפרשה נודעה כמובן חיש-מהר לא רק באוגדה אלא בכל צה"ל, ועצם תקוותו של תמיר כי יצליח להעלים את הדברים, במציאות של ימינו, מעידה כי הוא סובל משיקול-דעת פגום ומאי-הבנת המציאות.