שואת לבן

בפרשת ויצא התורה מתארת באריכות את התמודדותו של יעקב אבינו עם לבן הארמי. בהגדה של פסח, אנו אומרים כי לבן היה במובן מסוים גרוע אפילו יותר מאשר פרעה: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכּׂל". כדי להבין את הסכנות הטמונות בטיפוסים מסוגו של לבן, צריך לעמוד על מקורו ועל שאיפותיו.

לבן הוא נצר למשפחת העברים. אביו בתואל, הוא בנו של נחור, שכמו אברהם אחיו, גם הוא בן של תרח. משפחתו של תרח נאלצה לברוח מאור כשדים, בייחוד אחרי שזרקו את אברהם לכבשן האש. אברהם ניצל, הרן אחיו נספה. סביר להניח כי תרח אמר שהוא אינו מוכן לגור במקום ששורפים אנשים. אך בבריחה, המשפחה מתפצלת - נחור בורח לחרן, היכן שיש סובלנות דתית ושפע כלכלי. ארם זה לא אור כשדים, כאן אפשר לחיות כעברי וכארמי בו זמנית. לנחור אין שאיפות לעלות ולכבוש מחדש את ארץ העברים, שכבושה כעת על-ידי הכנענים, שהרי מה הוא איבד שם בפלסטינה? ולמה להתעמת עם הכנענים?. אברהם לעומתו, הולך בעקבות הצו הא-לוהי "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב, א), סובל מרעב, ממלחמות ומשאר צרות בארץ ישראל.

הקשר בין המשפחות מתרופף בעקבות המרחק הגדול, אבל הם שומרים עדיין על קשר כלשהו. אברהם מקבל את הידיעה כי לנחור נולדו ילדים ונכדים, וכאשר הוא צריך לחפש שידוך לבנו, הוא שולח את אליעזר "אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" (כד, לב). ואכן רבקה בתו של בתואל, היא אשת חסד המתאימה לסטנדרטים של בית אברהם. גם כאשר יעקב נאלץ לברוח מעשו, יצחק ורבקה מורים לו ללכת אל בית בתואל ולשאת את אחת מבנותיו של לבן.

יעקב, שבורח מעשו, מגיע חסר כל אל דודו שגר בארץ חרן ומתחבא שם מפני אחיו. לבן מקבל יפה את יעקב: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ" (כט, יג). אלא שמכאן והלאה מתחילה מסכת שלמה של רמאויות והתנכלויות מצד לבן. אחרי שהסכימו כי יעקב יעבוד שבע שנים תמורת נישואיו לרחל, מחליף לבן את בנותיו בליל הכלולות, ומשיא אותו ללאה. כדי לשאת את רחל, מחייב לבן את יעקב לעבוד שבע שנים נוספות. כל כולה של פעילות זו של לבן היא להכריח את יעקב להישאר בחרן ולזנוח את הרעיון הציוני של אברהם ויצחק. כעבור ארבע עשרה השנים, כשיעקב מבקש לעלות חזרה לארץ ישראל, ומסכם עם לבן את משכורתו, לבן משנה את הסיכום פעם אחר פעם, העיקר שיעקב יישאר בחרן.

שש שנים נוספות עושה יעקב בחרן. ואז, אחרי שרואים כי היהודי מצליח למרות כל ההתנכלויות, מגיע השלב הבא - האנטישמיות: "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (לא, א-ב). זהו השלב בו מבין יעקב כי הוא חייב לצאת מהגלות ולעלות לארץ. בסיוע הצו הא-לוהי (לא, ג) הוא בורח מלבן, בלי אפילו להיפרד ממנו. ומדוע שיעשה דבר שכזה? אחרי עשרים שנה, מדוע יעקב לא נפרד ממנו בצורה יפה? יעקב יודע כי לבן לא ייתן לו לעזוב את חרן ולעלות לארץ. הברכה הכלכלית ששורה בבית לבן מיוחסת על-ידי כולם ליעקב. מאז שיעקב בא לבית לבן, העסקים בשיא. רק חסר שעכשיו יעקב יעזוב, המניות יפלו, הבורסה תקרוס, אנחנו נפשוט את הרגל. לבן היה עושה את כל המאמצים כדי להשאיר את יעקב עוד קצת בגלות. מן הסתם, הוא היה אומר לו: "חכה לפחות עד שהילדים יגמרו את הקולג' ואז תעלה". יעקב יודע כי אם הוא לא חותך את הקשר, אפילו בצורה חד-צדדית, הוא עלול להישאר שם לנצח. הוא מעדיף לברוח בלי להיפרד, מאשר להישאר בגלות לתקופה נוספת. לבן נזעק לרדוף אחרי יעקב ולהחזיר אותו בכל מחיר, אלא שהתגלות של הקב"ה אליו בחלום הלילה, מונעת ממנו לפגוע פיזית ביעקב.

לבן הארמי מסוכן כל כך, משום שהוא רוצה להשאיר את עם ישראל בגלות. פרעה היה רשע וגזר רק על הזכרים, אבל לבן 'ביקש לעקור את הכל', להשאיר את עם ישראל בגלות, שיתבולל בארם, וייהפך כמוהו מבן נחור העברי ללבן הארמי, דבר זה אפילו יותר מסוכן מגזירת השמדת הזכרים של פרעה. הוא רצה לגרום להשמדה מוחלטת של עם ישראל. בשנים שלאחר מלחמת העולם, עם ישראל איבד יותר אנשים כתוצאה מהתבוללות, מאשר אלו שנרצחו בשואה. תופעת ההתבוללות של קהילות יהודיות בחו"ל מכונה "שואה לבנה". אינני יודע אם הדבר במקרה או שלא במקרה, אבל זה מה שביקש לבן הארמי לעשות לעם ישראל. למחוק אותו מעל המפה, לא בצורה של השמדה פיזית, אלא בצורה של השמדה רוחנית. מהבחינה הזו, לבן הנחמד, הידיד, בעל הברית, אכן מסוכן יותר מפרעה.