התמודדותו של יעקב אבינו עם אחיו עשיו מעולם "לא הייתה סוגה בשושנים". עוד בהיותם ברחם אמם ולפני יציאתם לאוויר העולם מערכת היחסים ביניהם ידעה "עליות וירידות" ואולי לזה התכוונו חז"ל כשקבעו ש"עוד במעיה של רבקה היו יעקב ועשיו עולים ויורדים כגלי הים" [מדה"ג לבראשית כ"ה, כ"ב] כגלים המסמלים מציאות של "שצף קצף" כפי שמבטא זאת דוד המלך, "משוררנו הלאומי" במזמור ק"ז [הנאמר בליל חג הפסח, חג הגאולה]: "יעלו שמיים, ירדו תהומות...". כבר בהיותם ברחם אמם ולפני יציאתם לאוויר העולם נוצרה מציאות של שתי ישויות המנוגדות תכלית הניגוד אחת מזולתה: "בשעה שהייתה רבקה עומדת ליד בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב היה רץ ומפרכס לצאת. ובשעה שהייתה רבקה עוברת ליד בתי עבודה זרה, עשיו היה רץ ומפרכס לצאת" [בראשית רבה ס"ג, ו'].
בפתיחת פרשת השבוע, פרשת "וישלח" אנו עדים למפגש מרתק וטעון העומד להתקיים בין יעקב ועשיו לאחר 22 שנות היעדרות מ"בית אבא". מפגש זה, כביכול, מסתיים עם מפגש המאבק של יעקב עם "האיש" שעל-פי מדרשי חז"ל היה "שרו של עשיו". מכל מקום, למפגש של יעקב עם עשיו אחיו הוא מתכונן היטב ו"מתקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, למלחמה ולתפילה" [תנחומא]. יעקב שולח מלאכים [י"א: מלאכים ממש. וי"א: שליחים אנושיים מעבדיו] אל עשיו אחיו המתגורר בשעיר ומצווה עליהם לומר "לאדון" [=עשיו] ש"העבד" [=יעקב] עדיין מרגיש כלפיו "רגש של אחווה" אמיתי על-אף שהלה תכנן להרגו. יעקב שולח מסר של שלום ואחווה. וזאת, כדי לרכך, ולו במעט, את עוצמת השנאה כלפיו.
ברם, היה זה ניסיון עקר. המלאכים חוזרים ובפיהם בשורה רעה שעשיו "אחיו" הולך לקראתו עם 400 לוחמים. ומה יפה פירש רש"י על אתר ובהסתמכות על המדרש [בראשית רבה]: "שאתה יעקב אומר אחי הוא. אבל, הוא נוהג עימך כעשיו הרשע (ו)עודנו בשנאתו". אשר על כן, יעקב "פורס" את שתי החלופות הנוספות שעמדו בפניו: מלחמה [פסוקים ח'- ט'] ותפילה [פסוקים י'- "ג]. ועם כל זאת, יעקב אינו נוטש עדיין את "המשך ההידברות" עם עשיו. ברגישות ובנחישות יעקב עושה כל שלאל ידו שלא תהיה "הינתקות" ביניהם. הוא מכין "מנחה" לעשיו אחיו הכוללת 510 (!) סוגים שונים של בעלי חיים, כמו למשל: עזים, גמלים ואתונות ושולח זאת עם לא פחות משלוש "משלחות דיפלומטיות" שעל כל אחת מהן הוא ציווה "להגיע" אל עשיו ולומר לו שה"עבד" שולח זאת כמנחה, כתשורת כבוד והערכה ל"אדון".
חז"ל ופרשני התורה נחלקו האם יעקב במעשיו ובאמירותיו נהג כשורה ו"כל מי שרוצה ללמוד תכסיסי מלכות [=דיפלומטיה] שילמד מיעקב" או שהייתה כאן התנהגות של התרפסות וכניעה לא מוצדקת מעיקרא והיו אף מן החכמים אשר ביקרו קשות את התנהגותו של יעקב כמאמרם: "לדרכו היה הולך (עשיו)" ואתה (יעקב) התגרת בו לחינם.
לאור האמור לעיל רבים תוהים כיצד באמת היה על יעקב להתנהג? או, ליתר דיוק, כיצד אנו, צאצאיו של יעקב אמורים להתנהג ובמיוחד כיצד מנהיגינו אמורים להתנהג בבואם לקבל החלטות מדיניות הרות גורל? ואולי, יותר מתמיד, בימים טרופים וקשים אלה?!
ונראה לנו לקבוע שצורת ההתנהגות הרצויה ביותר לכל אדם, כמו גם לכל מי שעומד בהנהגה להתנהג "בדרך הממצעת", דרך שהיא מעין "שביל הזהב" בין המציאות הרצויה ובין המציאות המצויה. קרי: מחד-גיסא, יש לנקוט במעין כניעה ובהתרפסות כדי להשיג את המטרה שתניב "פירות" מועילים כגון: השגת שלום, מניעת לוחמה וכו' [אבל, כמובן, לא עד כדי איבוד "הכבוד העצמי" ועל אחת כמה וכמה איבוד "הכבוד הלאומי" שלנו]. ומאידך-גיסא, פעמים יש להתנהג בנחישות ובעמידה על עקרונות. חלופות שונות אמורות תמיד להיות ב"מחסן הכלים" שלנו כשנידרש להתמודד עם מצבים בעייתיים. בכל מקרה, אין לעשות זאת בפנאטיות, בקיצוניות כשלוקחים זאת אל "מחוזות רדיקליים". יש לנהוג בענווה, ביושרה פרטית ו/או ציבורית וכו', ולא ביהירות ובגאווה בבחינת "אני ואפסי עוד". ועל האיי גוונא כבר כתב הרב צבי משה נרי-ה זצ"ל בספרו "נר למאור": "פרשת יעקב ועשיו צריכה להנחות את משרד החוץ הישראלי בכל דרכיו... כל השגרירים והשגרירויות שלנו צריכים ללמוד (וללמד) את פרשת שליחת מלאכי יעקב אל עשיו אחיו בכל היבטיה. וכאשר עומדת בפני הנהגת העם בעיה כלשהיא, יעיינו (היטב) בפרשה זו וימצאו בה את הפתרון (המיוחל)".
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
