השבוע אנחנו קוראים בפרשת השבוע וַיִּשְׁלַח על אודות המעשה הנמהר והקיצוני להפליא של שמעון ולוי אחי דינה. המעשה המסופר בפרשת השבוע שלנו, העניק להם את הזכות המפוקפקת להיות מוזכרים שוב ושוב כמופת של קיצוניות מגונה, ולאחרונה מזכירים את המעשה שלהם, כמובן, איך אפשר אחרת - גם בהקשר האקטואלי. והאמירה היא ברורה: שלילה מוחלטת של מעשם הנמהר ותביעה להתרחקות מדרכם הקיצונית. אכן, למרבה הצער, האקטואליה בפרשת השבוע קיימת גם ברבדים לא כל כך חיוביים ואפילו בכאלה שהפוכים מהחיוב, כמו הנושא שבו נדון בהמשך בעזרת השם. כמובן, לא תמיד הדמיון הוא אחד לאחד, לא זהות מוחלטת, אבל ברמת העיקרון - אין ספק, טבע האדם לא השתנה מאז ברא הקב"ה את עולמו, והאנושת מתנהלת על-פי אותם עקרונות במשך אלפי שנות קיומה.
פרק ל"ג מסתיים בציון העובדה שיעקב הגיע אל המנוחה לאחר העימותים שהיו לו עם לבן דודו ועם עשו אחיו: [יח] וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. [יט] וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם--בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. [כ] וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ--אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. יעקב מגיע שָׁלֵם בגופו, במשפחתו ובממונו ומתנחל קרוב לעיר שכם. הוא מגדיל לעשות ורוכש בסכום נכבד אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מה שבהחלט יכול להתפרש כהצהרת כוונות מצידו להשתקע במקום. מסתבר שזו הייתה טעות מצידו: (פרק ל"ד) [א] וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. [ב] וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ.
נו, מה עושים עכשיו? יעקב שותק, כנראה אינו יכול לעשות דבר. מה עוד שבניו היו רחוקים מהבית, עם הצאן במרעה. האנס מבקש מאביו שהוא נְשִׂיא הָאָרֶץ לקחת לו אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה, אז הוא הולך לדבר עם יעקב. בינתיים, בני יעקב מגיעים הביתה לאחר שהגיעה לאזניהם השמועה על מה שקרה לאחותם. נראה כאילו שיבתם הספונטנית הביתה, נבעה מרגש יותר מאשר משכל. הם באו כדי להצטער ביחד עם האבא, ולא כי היה להם פתרון מוכן. אבל בדיוק אז, כשהם יושבים בשתיקה הלומת צער, מגיעים האנס ואביו לבקש מיעקב את ידה של בתו. וכך אומר האבא של האנס: (...) שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם--תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה. [ט] וְהִתְחַתְּנוּ, אֹתָנוּ: בְּנֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ-לָנוּ, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ, תִּקְחוּ לָכֶם. [י] וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם--שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.
מעניין ואולי אפילו מוזר, אין בדבריו שום מילה של התנצלות או הבעת צער על מה שקרה. והרי הייתה פה חריגה קיצונית מהחוק המקובל על כל העמים באזור, שקבעו בהסכמה כללית כי אסור לקחת אישה בניגוד לרצונה. והכתוב מעיד על כך בפירוש: וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה. והאנס עצמו, הוא לא מתבייש ולא חושש להתייצב בבית הנאנסת ביחד עם אביו וגם לו יש מה לומר באותו מעמד: [יא] וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן. [יב] הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה. כאילו הכל זה אינטרסים כלכליים. האבא עוד העלה איזה "חזון" על אודות מזרח תיכון חדש בו יתמזגו יחדיו בני יעקב עם בני כנען, שכולם ייקראו 'ישראלים' או 'כנענים' בלי הבדלי דת ולאום, אבל את הבן זה לא מעניין, הוא אומר: קחו כסף, קחו זהב, מה שתרצו - רק תנו לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה.
ויעקב שותק. בכלל הוא נוטה שלא לדבר אם הוא לא ממש מוכרח, והמקרה הזה מוכיח זאת בבירור. הבנים שלו יכולים לנהל את העניינים אז הוא משאיר להם את הבימה: [יג] וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה--וַיְדַבֵּרוּ: אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. עד כאן המְדַבֵּר הראשי היה חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אבל בני יעקב מדברים אל שְׁכֶם ורק אחר כך אל חֲמוֹר אָבִיו. והטעם, כי הוא אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם; ולדבריהם, השאלה הכלכלית אולי דורשת פתרון, אבל השאלה המהותית היא הבעיה: [יד] וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה: כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ. מֹהַר וּמַתָּן לא קובע כלום בשלב הזה, קודם צריכים לפתור את הבעיה המהותית. והפתרון היחיד הוא: [טו] אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. אם כך יהיה - אנחנו מוכנים ליישם את חזון המזרח התיכון החדש: [טז] וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. מההטבות הכלכליות שמציע הבן האנס הם מתעלמים לגמרי. דומה כי בכך הם מעבירים לבני שיחם מסר חד של סדר העדיפויות הנכון; כלכלה נכונה אינה תחליף לברית עם הקב"ה.
חילוץ בני ערובה ולא תשלום כופר
עד כאן המקרא אינו רומז דבר באשר לגורלה של דינה. אנחנו יודעים כבר שהיא נאנסה, עוּנְתָה, וכעת דנים בעתידה בלא שנדע היכן היא ומה מצבה באופן כללי. אבל כאן, בפסוק האחרון של דברי האחים, אנחנו מקבלים רמז: [יז] וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. מאיפה הם אמורים לקחת אותה ולאן הם מתכוונים ללכת? מסתבר שמאז נאנסה היא שבויה בבית האנס. גם בעת המו"מ על השידוך היא מוחזקת שם כבת ערובה. בני יעקב אינם אומרים שום דבר מפורש בעניין, אבל מהכתוב עולה שהם מודעים במלוא החריפות לרמייה שבהתנהלות שליטי שכם. מצד אחד הם מנהלים משא-ומתן, לכאורה בתום לב, ומצד שני הם מחזיקים את בתם כבת ערובה כדי להבטיח את "הצלחת" המשא-ומתן, צעד שמוכיח כי, למצער, אין כאן תום לב.
ראינו שיעקב לא יזם שום צעד, שום פנייה אל האנס או בכלל, בבקשה או בדרישה להשיב לו את בתו. כנראה מבחינתו, ברור מאליו שצריכים להשיב את בתו והוא אינו אמור לבקש זאת. מי שיזם ופנה אלה דוקא הפושע ואביו שהיה שליט העיר שכם. לפי החוק הבינלאומי ואולי גם המקומי, היו חייבים להעמיד לדין ולהעניש את האנס על מעשהו הנלוז. אלא שבין אם בגלל מעמדו הרם של הפושע ובין אם מפאת מעמדה של דינה כבת של מהגרים שזה מקרוב באו - עד עתה לא נעשה שום צעד בכיוון הזה של העמדתו לדין, וזה עניין חמור מצד עצמו. עם זאת, בהחלט ייתכן שהמאמץ של שכם להביא לנישואי בנו עם דינה נועד לתת הכשר בדיעבד למעשהו הנפשע. שכן אחרת, מישהו עלול להתעורר מתישהו, לדרוש את העמדתו לדין ולהענישו כראוי לו בהתאם לחוק. לכן הוא פונה אל יעקב ומציע לו מזרח תיכון חדש כנ"ל.
כאמור, יעקב ובניו אינם מתייחסים כלל לתועלת הכלכלית המוצעת להם וגם אינם דורשים פיצוי כלכלי על המעשה שנעשה בדינה. מה שמעניין אותם זו המהות, האמת, והאמת היא שמנסים להונות אותם בחוצפה שאין לה גבולות. הם מציעים לבני שיחם פתח מילוט: וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. לא מדברים על פיצוי כנ"ל, וגם לא על עונש, רק להחזיר את הילדה הביתה. ובניסוח הזה עצמו יש רמז ברור לחמור ולשכם כי בני יעקב עמדו על הכוונה להונותם; הם הרי לא מבקשים "השיבו לנו את בתנו ונלך". הם אומרים וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. מודיעים שיקחו את דינה מהמקום שבו היא נמצאת בלי לשאול את המחזיקים בה, לדעתם בעניין. בכך הם רומזים לשכמים מה דעתם על התנהלותם וגם מה לדעתם יחסי הכוחות ביניהם.
אבל השכמים לא נרמזו, לא קלטו שבני יעקב עמדו על כוונותיהם האמיתיות. ככה זה כשחיים ברמיה עצמית - מאבדים את היכולת להבחין באמת גם כאשר היא גלויה לחלוטין. והם ממשיכים במסע ההונאה. הם שבים לעירם ומכריזים באזני אנשיהם: [כא] הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ, וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם; אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. [כב] אַךְ-בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים, לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ--לִהְיוֹת, לְעַם אֶחָד: בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל-זָכָר, כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. [כג] מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל-בְּהֶמְתָּם, הֲלוֹא לָנוּ הֵם; אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם, וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. דיפלומטיה קלאסית, אומרים לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע וכך כולם אמורים להיות מרוצים. לבני יעקב הם אמרו, הכל שלכם, רק תסכימו לשידוך הזה. לאנשי עירם אמרו, הכל שלנו, רק נסכים לְהִמּוֹל.
אבל בני יעקב לא מבינים דיפלומטיה. הם אנשי אמת בעוד הדיפלומטיה מבוססת על שקרים. לא סתם הם בניו של מי שמאופיין על-ידי הנביא מיכה במידת האמת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, הם זיהו את השקר של אנשי שכם ולמרות זאת הקפידו לדבר אליהם אמת. והעובדה שלא השיבו את דינה לבית אביה אלא המשיכו להחזיק בה כבת ערובה ל"התנהגות טובה" של בני יעקב, מגלה גם לנו את כוונותיהם האמיתיות. המשך הסיפור ידוע ואליו מתייחסים יפי הנפש למיניהם בהשליכם רפש על שמעון ולוי בהציגם אותם כמופת מגונה של אנשים קיצוניים. הם הלכו לשכם כדי להחזיר את דינה הביתה אבל נאלצו לפלס את דרכם אליה בחרבות. אנשי שכם ניסו לעצור בעדם וזו הייתה התוצאה, וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.
אז מה היה לנו כאן - עבריינים שפוגעים בזולת תוך שרומסים ברגל גסה את החוק הבינלאומי, נפגעים שאותו חוק מתמהמה בהגנה עליהם, נטילת החוק לידיים לשחרור בת הערובה, ומחוסר ברירה - גם הוצאה לפועל של העונש הראוי. ואם מישהו חושב שיש כאן מסר אקטואלי לנושא שנמצא בחדשות אצלנו כבר יותר משלוש שנים - הוא ודאי אינו טועה.
