הרוצה בשלום ייזהר בהצעות שלום

אני מבקש להעלות מספר נקודות אשר ראוי לבחון אותן בדרך לשלום.

אני כותב מאמר זה לאחר שבעיתונות הובאה בימים אלו עמדתו של הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי, אשר מאיץ בממשלת ישראל להזדרז ולצאת עם הצעת שלום לאור הקיפאון אליו נקלעה, לדעתו, מדינת ישראל. אין לי ספק שמר לוי הוא אדם טוב וחכם, וגם יהודי טוב. תמהני אם שקל את מלוא השיקולים.

אנו מנהלים משא-ומתן עם ערבים (שלדעתי בעורקי רבים מהם זורם דם יהודי עתיק, אבל לא זה הנושא פה). הערבים ידועים בכושרם הרב לנהל ביעילות ובערמומיות משא-ומתן, כמקובל בשוקי המזרח מדורי דורות. בין גדולי הסוחרים בתבל תמצא כיום את יוצאי לבנון, סוריה ופרס, (וממש בימים אלו אנו רואים, להוותנו, כיצד האירנים משטים בארה"ב ובכל הקהילייה האירופית בנושא הגרעין).

שותפינו-אויבינו למו"מ הינם פרטנרים קשוחים. כבר נוכחנו כי מכל מו"מ שנוהל עמם בעבר הם הוציאו לעצמם את "הצימוקים" הנוחים להם, ולאחר שהעלו את הדיון על שרטון פרשו ממנו, ובכדי לשוב למו"מ דרשו תמיד כי נקודת המוצא לדיון המחודש תהיינה העמדות הקיצוניות ביותר שהציעה ישראל במו"מ הקודם, בין שהייתה הצעה כזו, ובין שהם דמיינו אותה, או שהוצעה בתמורה לויתור ערבי, ויתור או תנאי שאותו הם מיטיבים לשכוח. כך לסורים זכור ש"הובטח" להם כי לא רק שכל הגולן יוחזר להם אלא שגם יוכלו לשכשך רגליהם בכנרת.

שיטה אחרת המקובלת אצלם היא הדרישה ל"מחוות" מהצד הישראלי, מחוות שאין מולן מחוות ערביות הדדיות. בכך הצטיין ערפאת, ויורשו, אבו-מאזן, מחרה מחזיק אחריו. לפלשתינים שיטה נוספת: הצגת עצמם כמסכנים, מדוכאים, לרבות איומים בהתפטרות נציגיהם אם ישראל לא תחווה אותן מחוות. כך קבלו "מחוות" לאין ספור, לרבות הקמת כוחות שיטור חדשות לבקרים, כאשר לכולם ברור שמדובר בהכשרת קאדרים צבאיים; אפשרות לאימונם, לציודם בנשק, ברכב ואפילו בשריוניות. לא פעם הנשק שסיפקנו הופנה נגדנו. כך קיבלו שליטה אזרחית ומשטרתית באזורים נרחבים. בולטות ביותר המחוות של שחרור מחבלים רצחניים שפוטים, פעם השחרור הוא לכבוד חג זה או אחר, פעם הוא לבקשת נשיא או מלך ידידותיים-למחצה, פעם כדי "לחזק" מנהיג מסוים בקרב עמו. כך אפילו לחמאס שחררנו עשרים מחבלות כדי לקבל קלטת בה צולם גלעד שליט.

כואב אפילו להיזכר במו"מ האכזרי באופן יוצא דופן עם נסראללה והחיזבאללה על החזרת חיילינו, כאשר עד לשנייה האחרונה הסתירו מפנינו שמדובר בגופות ולא בחיילים חיים.

גם "ההינתקות" החד-צדדית הייתה מין מחווה של שרון, אולמרט ולבני. מיותר לציין מה הייתה התמורה שקבלנו.

תמהני אם לכלול פה גם את הפינוי החד-צדדי של דרום לבנון תוך הפקרת צד"ל לרחמי החיזבאללה. על כן יש להיזהר מאד בהגשת הצעות, שלא בדרך של מו"מ ישיר ותוך הסכמות. כל הצעה הופכת אצל היריב למוסכמה, וממנה הוא מנסה להתחיל את המו"מ המחודש.

בעיה אחרת, אשר תְּמֵהַנִי אם לפילוסוף לוי יש פתרון לה, היא זהותו ויציבותו של הצד האחר. נזכור נא שאך לפני שנות דור היו לנו יחסים נפלאים עם אירן בשלטון השאח ריזה פהלווי. קוצר הבנתו של הנשיא קרטר הוביל לנפילתו המהירה של השאח, ללא כל מו"מ עם נציגי הדת שחתרו נגדו או ויתור בשלבים. ידידתנו הגדולה מאמש הפכה באחת לגדול שונאינו (ממש סיפור הפוך לאירועי מגילת אסתר. צמח שם הָמָןָ שבמקום טבעת המלך יש לו טילים וכמעט פצצה). לא נרחיב פה על החשש העצום לגבי יורשו בשלטון שהיה כאן עם הירצחו של אנואר סדאת במצרים, והחשש הקיים לגבי פרישתו הצפויה של הנשיא מובארכ שהגיע לשנות השמונים לחייו. ניהלנו מו"מ עם אבו-מאזן, שבהפיכה לילית קצרה נזרק בדם ואש מעזה. עתה הוא התכוון לערוך בחירות. דומני כי מזל הוא שהבחירות הוחרמו ע"י החמאס, שצפוי ועלול היה להביסו בהן. איזו תועלת יש להסכם עם ראש רשות שֶׁכיִסְאוֹ הרעוע כה מתנדנד? מי בצד השני יכבד הסכם כזה אם החותם עליו יודח או ילך לעולמו?

לכאן מתקשר נושא שלישי וכבד מאד: הקמת מדינה פלסטינאית. לא אכנס כאן לשאלה מה עדיף לנו: מדינה אחת ובה מיעוט גדול של ערבים, או שתי מדינות כאשר במדינת ישראל יישאר מיעוט ערבי שגם עלול להפוך לרוב עם הזליגה המתמדת מעבר לגבול, ועם קצבאות הילדים שמִפְלֶגֶת ש"ס הביאה עלינו ומעודדת ילודה עצומה במגזר המוסלמי, תוך עצימת עינינו מהפרת החוק האוסר פוליגמיה והתעלמות מהדין השרעי האומר שאישה שגורשה מבעלה חוזרת לבית אביה ולא מסתופפת בבית בעלה "לשעבר", ו...ממשיכה ללדת לו ילדים אחרי גירושיה - תופעה המיוחדת רק למוסלמים בישראל.

ראש הממשלה נתניהו אמר, משהחל לתמוך, לפחות מהשפה ולחוץ, בהקמת מדינה פלסטינאית לצד מדינת ישראל, וזאת למיטב זכרוני, כי אם זו תהפוך למדינת חמאס שממנה יתקפו את ישראל, שצה"ל יכנס לתוכה עם כל הכוח. אמירה כזו, וְאַמֳרָה מי שאמרה, היא, בכל הכבוד, חסרת שחר. ראינו שהפגזה מתמשכת בטילים ובמרגמות של שטחי הנגב המערבי על-ידי ארגוני טרור, כולל החמאס שתפס את השלטון ברצועה והפך שם בפועל לריבון, משך שמונה-תשע שנים, לא הביא לשום התערבות חיצונית; אך משצה"ל נקט במבצע "עופרת יצוקה", בזהירות מרבית ובהקפדה יתירה על טוהר הנשק - קם עלינו כמעט כל העולם. נסו נא לחשוב מה יקרה אם ניאלץ לשלוח את צה"ל למדינה ריבונית, שחיש-מהרה תהיה חברה מלאה בארגון האו"ם. מי ירשה למדינת ישראל להתגונן מול תוקפנות דומה לזו שחוותה עד למבצע האמור? דומני שנקודה זו כלל, או כמעט, שלא נשקלה ע"י תומכי המדינה הפלשתינית בקרבנו, כפי שלא נשקלה בממשלות הדמוקרטיות התומכות כיום בהקמת מדינה פלשתינית.

על כן אחזור ואקרא למנהיגינו: היזהרו בהצעות השלום. השלום הוא כמו תינוק רך ועדין. צריך להקימו באהבה ובזהירות. לפני הלידה יש הריון ארוך, ולעתים קשה. אם הילד יגיח לאוויר העולם בטרם עת הוא ייוולד פג ופגום.

ככל שהילד רצוי יותר כך יש להיזהר בשלומו ובהורתו. לידה מוצלחת!!!