ההלכה נגד מדינת הלכה

מערכת בתי הדין הפועלת על-פי ההלכה מחילה את סמכותה על מי שמקבל את סמכות ההלכה, ואיננה מחילה עצמה על מי שאינו מקבל את סמכותה. הסנהדראות וכללי ההלכות שעל פיהם הן נהגו נועדו לחברה המקבלת על עצמה את כללי ההלכה ואת סמכות הדיינים. לטיפול במקרים חריגים בחברה זו, מקרים פרטיים שאינם בגדר תופעה חברתית נועדו דיני הנפשות והמלקות.

במציאות זמננו, שבה רוב החברה היהודית בישראל ובעולם אינו מקבל על עצמו את כללי ההלכה, בשל היעדר חינוך הלכתי והיכרות עם המקורות או מתוך השקפת עולם לא הלכתית, אין ההלכה מעוניינת בהחלת המערכת השיפוטית של הסנהדראות על הציבור ועל היחידים שאינם מכירים בסמכותה. בחברה היהודית בארץ ישראל בבית שני, ארבעים שנה קודם החורבן, ביטלו חכמים את ביצוע דיני הנפשות והמלקות, שיתקו את פעילותה של מערכת הסנהדראות, והסתלקו מן הדין הפלילי על-פי ההלכה.

האם קיים בסיס כלשהו, במציאות החברתית-תרבותית-פוליטית בישראל של היום, לקיים דיון רציני בשאלת חידושם?

הסיבה לכך שמעולם לא הייתה מדינת הלכה בישראל נובעת בראש ובראשונה מן ההלכה עצמה ורק אחר כך ממשתנים פוליטיים חיצוניים. מאחר שאין ההלכה מחילה את סמכותה על מי שאיננו מקבל את סמכותה - היא הפקיעה מראש את האפשרות שמערכת המשפט ההלכתית תהיה מערכת מחייבת לכול. גם אם רוב מוחלט בחברה היהודית יהיו "שומרי מצוות" - עדיין לא יחולו סמכויות הסנהדרין על המיעוט ואפילו לא על פרטים בודדים המוגדרים כאפיקורסים, כופרים או מינים.

בתי הדין הפועלים על-פי ההלכה אינם יכולים אפוא לראות עצמם כאלטרנטיבה למערכת המשפט הנוהגת במדינה בתחום הפלילי שכן ההלכה מכירה בסמכותה של מערכת החוק והמשפט הפלילי הנוהגת במדינה. די בכך כדי לתת מענה מספק לשאלה שרצינו לברר במסגרת דיון זה מבלי להתייחס למערכות משפט ולמערכות שלטון אחרות. זאת משום שהמשפט הפלילי ואכיפתו מהווים את יסוד קיומה של המערכת הריבונית הפועלת למען שלום האזרחים ותקנת החברה, ומבטא את הוצאתה מהכוח אל הפועל של ריבונות המדינה כלפי פנים, כלומר - כלפי אזרחיה.

בתחום האזרחי של דיני הממונות שבין אדם לחברו (לא כולל מסים ותחומי ממון בין הפרט למדינה) אכן מציעה ההלכה אלטרנטיבה למשפט הנוהג. במקרה ששני הצדדים מסכימים להתדיין בפני בית הדין, אסור להם לפנות אל בית המשפט האזרחי. אולם אלטרנטיבה זו איננה עומדת בסתירה לעמדת המדינה ולריבונות מערכת המשפט שלה, שכן בתחום האזרחי מעודדת המדינה פנייה לאינסטנציות חלופיות כגון בוררות.

המושג "מדינת הלכה" הוא מושג ריק מתוכן, ואין לו כל גיבוי במקורות ההלכה עצמה. כלומר אין הוא מושג הלכתי כלל ועיקר והשימוש הרווח בו נובע לא מן המקורות היהודיים אלא מן ההתנצחות הפוליטית בין המגזרים השונים בחברה. מכך שישנם גורמים שהמתיחות בין דתיים לבין חילונים משרתת את האינטרסים שלהם, מהם שיהלכו אימים על חלקים בציבור מפני "מדינת הלכה" ההולכת ומתרגשת עלינו ומהם שיציבו חלקים אחרים בציבור בעמדה לעומתית כלפי המדינה, משום שאיננה "מדינת הלכה". פער זה בין השיח ההלכתי כפי שהוצג במאמר זה, לבין התודעה הרווחת בציבור, קשה מאוד לגישור, אך מי שחפצים בחיזוקה של הלכידות החברתית בין המגזרים השונים בישראל, צריכים להתמודד עם האתגר שמעמידה בפניהם עמדת ההלכה עצמה. עליהם לאמץ את העמדה הגורסת שאין התנגשות או סתירה בין משפט ההלכה למשפט המדינה, לחזור להשמיעה, להנכיחה ולהטמיעה בשיח הציבורי בישראל.

בהלכה מקובלת הדעה שאין להיזקק לבתי המשפט של המדינה ("ערכאות"), ובכל מה שנוגע לדין האזרחי כלומר לדיני ממונות, יש להעדיף את הבירור בפני בית דין הדן על-פי דין תורה, אלא אם כן אחד מבעלי הדין מסרב לדין תורה.

העובדה שדווקא בתחום האזרחי אין ההלכה מוותרת על סמכות בתי הדין שלה ואיננה מכירה, באופן אפריורי, בסמכותה של מערכת החוק והמשפט האזרחי מעניינת ביותר, ואפשר אף לומר: בלתי צפויה. דווקא בתחום הפלילי, שבו ביטלה ההלכה את פעילותה המשפטית והכירה בסמכות מערכת המשפט של המדינה, מעורבים עקרונות ותכנים "דתיים" תיאולוגיים, ואילו התחום האזרחי, כלומר דיני הממונות, חף מתכנים רוחניים וגם בהאזנה מאומצת טרם נשמע בו משק כנפי המלאכים. גישתה של ההלכה לתחום זה איננה פחות "אזרחית" ו"רציונלית" מגישתו של משפט המדינה, ובזהירות אפשר לקבוע גם שההפך הוא הנכון. יתירה מזאת: דין תורה בדיני ממונות מאמץ אל תוכו את הנוהגים, המוסכמות והכללים, הקיימים במציאות העכשיווית ואיננו דן מתוך כללים שאינם הולמים מציאות זו. גם דיני המדינה בתחום האזרחי ובעיקר בענייני מסים כלולים באימוץ זה. מבחינה זו מדובר באחד התחומים היותר מתעדכנים בהלכה.

יש להדגיש שחוק המדינה איננו מחייב אזרחים להתדיין דווקא בבית משפט ולהביא בפניו את סכסוכיהם האזרחיים, אלא אף ממליץ בפניהם לנהל את עניינם בפני בוררות מוסכמת. אם דין תורה מקובל על שני הצדדים, ואין צד המסרב לו, הרי אין לנו בוררות טובה מזו. ראוי לציין שלדין תורה בתחום האזרחי יכולים להיזקק הן יהודים והן גויים, ביניהם ובינם לבין עצמם. אם אחד מן הצדדים מסרב לדין תורה, ממילא יש להיזקק לבית המשפט של המדינה. בתחום המשפט האזרחי בדיני ממונות יכולה להיות התאמה רבה בין החוקים הנוהגים בישראל ובמדינות רבות אחרות לבין ההלכה ויש בסיס רחב לאינטגרציה ביניהם.