איך לבחור מוצץ?

המוצץ נכנס לפיו של היקר לנו מכל ועל כן יש לוודא כי הוא עומד בכל רשימת הכללים של מכון התקנים הישראלי. משרד הבריאות הישראלי אינו מתיר הימצאות נירטוזאמינים (גורמי סיכון להתפתחות סרטן) במוצצים.

להלן דרישות נוספות שכדאי לשים לב אליהן:

• הפלסטיק שמסביב לפטמה (בסיס המוצץ) חייב להיות גדול מספיק ולעבור את שפת הפה;

• חשוב שהשוליים יגמרו מעבר לשפתיים, כך הכנסת המוצץ כולו לפה נמנעת ועימה גם הסיכון לבליעה ולחנק;

• ידית המוצץ צריכה להיות מחומר קשיח ולא מגומי גמיש, כך שאם המוצץ נשאב לתוך חלל הפה ניתן יהיה לשלוף ולהוציאו במהירות.

מדי פעם יש לבדוק את שלמות המוצץ. מוצץ בלוי או קרוע עלול לסכן את התינוק. מוצצים הנשכחים במכונית בימי הקיץ החמים, עלולים לעבור המסה ולהתפרק. חתיכות גומי או סיליקון שייפרדו מהמוצץ מהוות סכנה אמיתית.

במוצצים העשויים מגומי עלולים להיות גם חומרים אלרגנים. בשל כך, יש נטייה להעדיף מוצצים העשויים סיליקון. שרוך הקשור למוצץ ומחובר אליו עלול לגרום לחנק, וגם לעודד שימוש יתר. לכן, כדאי לוותר על שרוך שכזה או לחבר שרוך קצר מאוד.

מומלץ לבחור במוצץ בעל פטמה אורתודונטית או אנטומית ולהשאיר תמיד את הגודל הקטן ביותר (לא לעלות שלבים, בגודל המוצץ, גם כאשר הילד גדל).

המוצצים הכדוריים ("מוצצי בלון" הקלאסים של פעם), מפריעים ומשבשים את דגם הבליעה התקין. כאשר הבליעה משתבשת, יכול להופיע גם ריור יתר. הסנטר רטוב ולעיתים אף מגורה.

מוצץ בפה מפריע גם להגיית האותיות הלשוניות דוגמת: ד, נ, ט, ל. הלשון, בעת הגיית אותיות אלו, מחפשת מגע עם השיניים הקדמיות ולא מוצאת אותן, הילד מתרגל לדיבור הלא תקין ועלול להמשיך איתו גם כאשר הרגל מציצת המוצץ נפסק.

ההפרעה המכאנית שמכניס המוצץ לפה, חוסמת את בקיעת השיניים למקומן הנכון. כאשר ילדים שהוכתרו כ"מוצצים מצטיינים" מתבקשים לסגור את הפה, ניתן לראות שהשיניים הקדמיות אינן נפגשות או חופפות כפי שמצופה שיקרה, ונותר "רווח" המתאים בדיוק למוצץ. הגמילה, כדאי שתעשה עד גיל 5-4 שנים, לפני השלב בו מתחלפות "שיני החלב" בשיניים קבועות. כך גדל הסיכוי לתיקון ספונטני של עמדת השיניים, חזרה לבליעה תקינה ודיבור נכון.

ההשפעה על התפתחות התקינה של השיניים תלויה בין היתר ב:

• סוג המוצץ: מוצץ כדורי עגול מהווה הפרעה גדולה יותר מאשר מוצץ אורתודונטי קטן;

• משך זמן המציצה: מציצה לאורך כל שעות היום והלילה משמעותית יותר מאשר מציצה מוגבלת בעיתות "מצוקה";

• בנטייה הגנטית של הילד לפתח ליקוי סגר. המוצץ יזרז הופעת ליקוי סגר.

תופעת ה"מוות בעריסה" מתרחשת בזמן שינה, באופן פתאומי ובלתי צפוי אצל תינוקות בריאים, שגילם פחות מגיל שנה, ואשר לא ידוע ממה היא נגרמת. בישראל, ההערכה היא כי מדי שנה בין 50 ל-60 תינוקות מתים מוות פתאומי העשוי להתאים לאבחנה זו.

מוות בעריסה מהווה את סיבת המוות העיקרית בתינוקות שבין גיל חודש לגיל שנה, כאשר הרוב הכמעט מוחלט של המקרים מתרחשים לפני גיל שישה חודשים (ובעיקר בגילאי חודשיים עד ארבע חודשים).

גורמי הסיכון המשוערים הם:

חימום יתר של החדר או של סביבת התינוק, עישון בזמן ההריון ובסביבת התינוק לאחר הלידה, משטח שינה רך ומצעים רופפים, שכיבה על הצד או על הבטן, ולידה מוקדמת ו/או משקל לידה נמוך.
יתכן ולמוצץ יש השפעה מיטבית הפחתת הסיכונים ל"מוות בעריסה" בשל מספר מאפיינים:

• כאשר המוצץ מונח בפה הוא לוחץ במעט על החלק האחורי של הלשון, ומשאיר את נתיב אוויר פתוח;

• לתינוק עם מוצץ בפה עדיפה השכיבה על הגב מאשר על הבטן, שכן המוצץ יכול להפריע למנח הראש כפי שהוא מונח בשכיבה על הבטן, ובשל-כך יעדיף התינוק להישאר שכוב על-גבו - שזו התנוחה המומלצת;

• נמצא כי תינוק עם מוצץ בפה הוא כנראה יותר רגוע, פחות נוטה לזוז ולהסתבך במצעים שיכולים להוביל לחנק;

• יש חוקרים שאפילו מצאו שהתנהגות ההורים משתנה. כאשר התינוק מוצץ מוצץ, ההורים יכנסו לחדרו יותר פעמים במהלך שינה ובמהלך הלילה, כדי לבדוק שהתינוק בסדר והמוצץ בפה, וכך יוכלו לאתר מוקדם מצבים בעייתיים כמו: חימום יתר של החדר, מניעת מצב של כיסוי פני התינוק וכו'.

עם זאת, יכולת ההגנה של המוצץ מפני סיבת המוות הטרגית הזו עדיין שנויה במחלוקת, מאחר שבמעקבים אחר תינוקות ישנים, נמצא שהזמן הממוצע בו אכן מצוי המוצץ בפיהם (וכאמור "מגן"), הוא אחוז קטן ממשך זמן השינה הכולל. ובכל זאת האיגוד האמריקני לרפואת ילדים ממליץ על שימוש במוצץ בכל עת שהתינוק מנמנם או ישן בשנת חייו הראשונה.

הסבתות יגידו שמומלץ להרגיע תינוק או להרגילו אל המוצץ בעזרת "מוצץ מתוק", המצופה דבש או סוכר. חשוב לזכור, כי בצורה זו חושפים את פיו של התינוק לסוכר. כאשר הדבר נעשה בלילה, סמוך להירדמות, ההשלכות עלולות להיות הרסניות. שכן בעת השינה, הפרשת הרוק מואטת והפינוי של תכולת הפה הוא מינימלי. החיידקים המצויים בפה יודעים לפרק את הסוכר ולייצר חומצה. החומצה הזו היא הפוגעת בשיני הקטנטנים, וגורמת להתפרקות חומר שן.

הכינוי ה"שגור" לתוצאה של תהליך זה הוא "חורים בשיניים", אך למעשה ההגדרה של התופעה היא עששת של הגיל הרך. פרט להשפעה השלילית על השיניים, חשוב לזכור שחשיפה לדבש מסוכנת ביותר לתינוקות מתחת לגיל שנה.

מחקרים מראים, שתינוקות שמצצו מוצץ, ניזונו מחלב אם במשך תקופה קצרה יותר. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בצורת המציצה של המוצץ השונה מתנועת היניקה הטבעית של התינוק, ולעיתים אף קלה יותר.

התינוק עלול "לשכוח" את תנועת היניקה המקורית או לאמץ את המציצה הנוחה יותר ולהעדיף הזנה מבקבוק. יש הממליצים להציג לפעוט מוצץ רק לאחר ביסוס ההנקה, בגיל חודש ויותר. מצד שני, בשל הצורך של התינוק למצוץ (לא רק לצרכי הזנה), יחפש דברים אחרים למטרה זו, כדי להישאר מסופק.

האצבע היא הדבר הזמין ביותר לכך. בזכות האצבע הילד נהנה מסיפוק עצמי ללא תלות באף גורם חיצוני, ובשבילו זו הרגשה נהדרת. בשבילכם, אולי זה סימן להתחיל לחסוך כסף ליישור שיניים עתידי. הגמילה ממציצת אצבע קשה ומורכבת יותר מאשר הגמילה ממוצץ. עם תכנון נכון וכוח רצון, הגמילה מהמוצץ מתרחשת, בדרך-כלל, עוד לפני שבוחרים ילקוט ראשון. לגבי מוצצי אצבע, לפעמים גם עד החתונה זה לא עובר. לכן, חלון ההזדמנויות להצגת המוצץ קיים בין התבססות ההנקה ובין "מציאת האצבע".

דמיינו את המצב הבא - המוצץ נופל, התינוק מסמן לך בבכיו הרם כי הוא זקוק לו עד מאוד... אין בסביבה מים זמינים על-מנת לשטוף את המוצץ. מה עושים? מלקקים...

הורים רבים מכניסים את המוצץ לפיהם "לניקוי" מהחיידקים שדבקו בו. מה שהם שוכחים בדרך-כלל, שהליקוק הזה מעביר עימו חיידקים רבים מן הפה שלהם אל המוצץ, ומשם באופן ישיר אל התינוק.

בפי ההורה חיידקים מחוללי עששת, הממלאים כעת את פה התינוק. חשוב לזכור, שהרצפה אינה מזוהמת יותר מהפה. לפי כל המחקרים, יש קשר ברור בין מצב הפה והעששת של ההורה למצב העתידי של שיני התינוק. ככל שהתינוק ייחשף לחיידקי העששת בגיל מאוחר יותר, כך מצב השיניים שלו יהיה טוב יותר.

יש להקפיד על ניקיון נכון של המוצץ על-ידי רחיצתו במים וסבון, ולפני השימוש הראשון לעקרו על-ידי הרתחה במשך חמש דקות. מומלץ לאחסנו במקום נקי ויבש ובכך להבטיח מוצץ חף מעובש וחיידקים.