במדינה של שאלות גדולות

במדינה של שאלות גדולות אין לשאלות הקטנות סיכוי. לעיתים יש להן מזל ומישהו מעלה אותן על הסרט הנע של הכותרות המתחלפות, והן פורחות לילה אחד ולבוקר הן שוב נובלות, אבל אין במזל הזה ולא כלום.

אין סרגל או מאזניים מדעיים הקובעים אובייקטיבית מתי שאלה זכאית להיות ממותגת כגדולה, ומתי אינה אלא קטנה. הדבר אינו תלוי לא בכובד המשקל של בעיה קיומית, ולא עד לאיזה קו אורך בפלונטרים הגלובליים היא מגיעה. השאלה היא גדולה כשמחליטים שהיא גדולה, כגון האם ראש הממשלה בגד בבוחריו בהקפיאו את הבנייה בהתנחלויות? או האם ראש הממשלה לא הקפיא אלא הקפאת קריצה ולאמת הוא מתעתע באובמה ובכל העולם כולו? השאלה היא קטנה כשמחליטים שהיא קטנה, כגון האם העולם כולו נגדנו תמיד, בכל תנאי ובכל מציאות משתנה, על-פי מה שפסקו חכמים "הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב"? או האם העולם איננו מדינת הלכה ושנאתו לישראל היא בדנ"א שלו, ובין כך ובין כך, ובכל מקרה, אין טעם לשקול שיקולי תדמית או להשתדל להסביר למנועי הסברה דבר?

אבל, לבד משאלות שהן גדולות או קטנות על-פי בחירה, יש גדולות באמת וקטנות באמת. שאלה גדולה באמת היא איך יכולה המדינה להשתחרר מעונשה של מערכת המשפט הישראלית? שאלה קטנה באמת היא איך יכולים להנציח את אין-האונים של מערכות האכיפה? בשאלה הגדולה עוסקים עיסוק גדול. שרים מציעים לצמצם סמכויות בית המשפט העליון מפני שחבר מביא חבר; שרים מציעים לחתור להרחבת התופעה של מערכות משפט אלטרנטיביות, עד שבני ברק תיוודע בדברי הימים כחלוץ בהחזרת עטרה ליושנה; שרים קובלים על שבית המשפט העליון אינו עושה את חשבון עלות הדמוקרטיה ופוסק פסקים כאילו מה שקובע הוא הערך, בה בשעה שאין צורך להיות שר אוצר כדי להבין שמה שבאמת קובע זה המחיר; שרים זורקים לחלל האוויר רעיונות של פיצול סמכויות ועושים יד אחת עם קובעי סדר היום הציבורי המחליטים כולם יחד לא להסיר את השאלה מן האקרנים ומן הרשת המסועפת של התגוביות (טוקבקים בעברית חדישה...), בהן יכול אדם לקלל כאוות נפשו בחסות שם ברברי מושאל.

השאלה הקטנה של אכיפת החוק לעומת הגדולה, אינה מעניינת כל כך. מי שמתלונן הוא ליברל חסר תקנה, או לפי התלונה הוא או שמאלני דובר שלום ומחרחר מלחמה או ימני מדבר ציון וזורה גזענות בעולם. כל בר בי רב יודע שהחוק נאכף. הנה, לא רק נותנים רפורטים אלא העיריות גובות. לא רק מדברים על משפחות הפשע, אלא כל צופה בטלוויזיה רואה את ראשי משפחות הפשע האלה מוטמנים וכיפות אדוקות על ראשם בבתי מבתי המשפט, בהם מככבים פרקליטי צמרת לבתי הסוהר שלא הופרטו בגלל איזו גחמה של זכויות מפוקפקת.

אז מה רוצים? לא אוכפים את החוק לאורך חופי הים והאגמים של ישראל? זו הכלכלה טיפשה! הם מלאים ממילא בנופשים המשלמים טבין ותקילין. לא אוכפים את החוק האוסר בנייה בלתי-מאושרת בכל מרחב השליטה של ממשלת ישראל? איפה ואיפה! אל יאכפו על היהודים בטרם יאכפו על הערבים. גזענות! אל יאכפו על הערבים בטרם יאכפו על היהודים. בין כך ובין כך כל אחד פטור, זה בשם האיפה וזה בשם הגזענות, ואלה ואלה בשם הבעיה הקטנה הקרויה הפחד מיישום החוק באכיפה. לא אוכפים את החוק במערכות החינוך, לא על בתי-ספר שמקיימים מערכות הדוחות את חובת הוראת הליבה, על רשתות המדירות נערות יוצאות בתי-אב שנוסדו על-פי מורשת יהודי ספרד או המזרח, על רשויות הסובלות קיפוח של יוצאי עדות ישראל מסוימות? פוליטיקה! הכל פוליטיקה. לא רציני. קנטור סתמי שאינו מכיר בגודל השאלות באמת, כגון מדינה תמורת שטחים או שטחים תמורת מדינה; כגון ישראל כקו ההגנה האחרון בפני האיסלאמיזציה של אירופה, או אירופה של הכנסיות כמפייסת הראשונה של הרדיקליזם המסגדי על-חשבון שלומה של כנסת ישראל.

אין לנו לוקסוס, אומרים הגוערים הפטריוטים בקנטרני השאלות הקטנות. להתעסק בזכויות הילד הנמצא בצד הלא נעים של החומה הסוציו-אקונומית לחינוך שוויוני; בזכויות האישה בפני בתי-הדין הרבניים; בזכויות אזרחי מישראל הטעונים גיור ואין מערכת היכולה להיענות לא להם ולא לצרכי המחר הוודאיים של המדינה הזאת, שאין לה קיום אלא בדיבוק שבין אזרחיה; בתהום ההולכת ונפערת בין שומרי מצוות לגווניהם לבין יהודים שזהותם היהודית העמוקה אינה עוברת דרך סעיפי השולחן ערוך, אלא בין האותיות בהן כתובה השבועה של נאמנות לעם ולארצו, לעברו ולעתידו יחד שבטי ישראל.

אין לנו פנאי לכל אלה. אנחנו לא קנדה ולא סקנדינביה לא עלינו, ואין לנו רשות להשקיע את האנרגיות היצירתיות שלנו בשאלות הקטנות האלה. אנחנו עם של שאלות גדולות. מרום ומראש הררי קדם. הקטנות תחכנה. למרגלות הר ברכה. עד מתי? עד שגם הגדולות לא תהיינה רלוונטיות עוד? עד שיקומו רושמי דברי הימים ויכתבו לילדינו כי על זאת אבדה ארצנו הקטנטונת, על השאלות הקטנות, על אלה שלא זכו שאנשים גדולים יראו אותן בגודלן הטבעי...?