להתמודד עם משברים

הרגע המכריע בו עולה יוסף לגדולה, מבור הכלא לארמון המלך, איננו כאשר הוא מובהל אל פרעה המוטרד מחלומותיו. גם אין זה כאשר הוא מפליא לפתור את החלום. הדבר מתרחש כאשר יוסף אינו מסתפק בפתרון החלום ומציע לפרעה כיצד להתמודד עם בעיית הרעב הניצבת בפתח: למנות ראש ממשלה, שכל תפקידו יהיה לאגור את המזון בשנות השבע כך שישמש כמלאי חירום לשנות הרעב. פרעה, השותק לכל אורך פתרון החלומות, מוקסם מן ההצעה ואומר לעבדיו: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו?" וליוסף הוא מודיע: "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי".

שאלו מפרשינו לאורך הדורות, הכיצד בכלל העז יוסף להשיא עצות למלך האדיר ביותר של ימיו. הוא התבקש לפתור את החלום, ותו לא. מהיכן באה לו לנער עברי זה התעוזה - שלא לומר החוצפה - בעומדו בפני מלך מצרים, המוקף בחבר-יועציו ושריו המנוסים, לתכנן תוכניות ולהציע מינויים?

פרופ' נחמה ליבוביץ דנה בשאלה זו ומביאה שורה של תשובות. הראשונה היא של הרמב"ן ושל ר' יעקב צבי מקלנבורג, בעל "הכתב והקבלה". שניהם - הראשון בן המאה ה-12 והשני בן המאה ה-19 - סבורים שההצעה הייתה חלק מפתרון החלום. הרמב"ן אומר שיוסף למד את העצה מכך שפרעה ראה בחלומו את הפרות הרעות והשיבולים הרעות אוכלות את הפרות הטובות והשיבולים הטובות. מכאן הסיק, כי בשנות הרעב יש לאכול את יבול שנות השבע - וכך אמר. ואילו ר' יעקב צבי סבור שפרעה רמז ליוסף שרצונו גם בתוכנית פעולה, בציינו שהקיץ מחלומותיו. הרי הדבר מובן מאליו - הנה פרעה יושב על כסאו ואינו ישן במיטתו, ומדוע לומר שהקיץ? אין זאת, אלא שרצה לומר ליוסף שכשם שהקיץ מן השינה - כך יש להתעורר לפעולה.

ליבוביץ דוחה פירושים אלו, בציינה שיוסף פותח את תוכניתו במילה "ועתה" - סימן מובהק לכך שהוא עובר לנושא חדש, ואין זה המשך הפתרון. חוץ מזה, היא אומרת, בחלומותיו של פרעה אין דבר המזכיר את פרטי התוכנית. לפי הרמב"ן יש בהם רק קו כללי מאוד, הרחוק מהתוכנית המדוקדקת שמציע יוסף. ולפי "הכתב והקבלה" אפילו זה אינו, אלא רק רמז לכך שצריך למצוא פתרון.

הרמב"ן עצמו מציע פירוש נוסף, אותו מכנה נחמה "רעיון מוזר": יוסף הציע את התוכנית מתוך כוונה שהוא יהיה האיש שייבחר ליישם אותה. אך זהו אותו יוסף מלא הענווה, המצהיר בראשית דבריו לפרעה: "בלעדַי, אלקים יענה את שלום פרעה" - והכיצד יתגאה כעת בליבו, עד שיחשוב שלא יימצא בכל חצרו של פרעה ובכל ארץ מצרים אדם מתאים נוסף, שלא לומר מתאים יותר?

ליבוביץ מקבלת את פירושו של ר' יצחק אברבנאל: "העצה הזאת כולה אמר אותה יוסף מכוח רוח הקודש, כי הנה הנביא לא יוכל לכבוש נבואתו ויתאמץ לאמר מה שראה והמתחייב ממנו". הפתרון ניתן ברוח הקודש, וכך גם התוכנית שבאה בעקבותיו. יוסף למעשה אינו שולט כאן על דבריו; הוא רק הכלי - ואם תרצו: הרמקול - המשמש להעברת דברי ה' אל פרעה. וכשם שהרמקול אינו יכול לכבות את עצמו כרצונו, כך גם הנביא אינו יכול להפסיק את דברי נבואתו כאוות נפשו.

בין הצעה לביצוע

נראה שיש מקום לפירוש נוסף. רבים מאוד הם היודעים למתוח ביקורת. רבים הם גם מי שיודעים לפרש ולהסביר. אך רק מעטים מבינים, שביקורת חייבת להיות בונה, ושהסבר חייב להיות מלווה בתוכנית פעולה. על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים כאשר מדובר בדרגי השלטון.

מדי פעם יוצא לנו לשמוע פוליטיקאי זה או אחר, המתראיין והמסביר בלהט כיצד יש לפעול בענייני המדינה והציבור. ואז ישאל המאזין את עצמו: וכי הוא פרשן נטול כוחות? הרי הוא עצמו ניצב ליד ההגה או לפחות בסמוך לאוחזים בו. הוא עומד בצמתי ההכרעות או למצער קרוב לאוזניהם של העומדים בצמתים אלו. מדוע הוא מסביר לנו את אשר יש לעשות, ואינו קם ועושה זאת?

התשובה היא, כמובן, שהרבה יותר קל למתוח ביקורת מאשר להציע פתרון, והרבה יותר קל להציע מאשר לבצע. אם נרשה לעצמנו קפיצה קלה למחוזות ההומור והסאטירה, נצטט את דבריו של אפרים קישון על מבקרי התיאטרון: "המבקר מסביר איך הוא היה כותב, מביים ומשחק - אילו היה יודע לכתוב, לביים ולשחק". וכך בכל תחומי החיים. הצבעה על מומים היא קלה ולרבים אף נעימה. הצעה כיצד לתקן אותם - זה הרבה יותר קשה ולעיתים גם כרוך במאבקים ובאי-נעימויות.

יוסף אינו כזה. הוא אינו רוצה להיות מאלו הזורקים לפתחם של אחרים את הבעיה ואומרים: זבש"ך. גם אם משמעות הדבר תהיה חריגה מן הקו הראוי ומן הנימוס המקובל בחצר המלך, הוא לא יותיר את פרעה נבוך ומודאג לשמע פתרון החלומות. גם אם יש יועצים רבים אחרים שיוכלו להציע כיצד להתמודד עם הרעב הצפוי, יוסף חש שהוא חייב לתרום את חלקו.

כעת גם נבין ממה התפעל כל-כך פרעה. חז"ל מספרים לנו על כמה מן הפתרונות שנתנו החרטומים לחלומותיו של פרעה, ואשר לא התקבלו על דעתו: "שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר. שבע איפרכיות [מדינות] אתה כובש, שבע איפרכיות מורדות בך". הפתרונות הללו היו חלקיים בלבד משום שלא הציעו דרכים להתמודד עם האסונות הצפויים. אכן, ההצעה היא חלק מהפתרון - אך לא משום שהחלומות רומזים לכך, אלא משום שהשכל הישר מחייב זאת. פרעה, המאוכזב מכך שיועציו הקרובים אינם מבינים עובדה פשוטה זו, רואה רוח אלקים בכך שיוסף כן מבין זאת וכן נוקט עמדה. יוסף עולה לגדולה לא משום שידע לפתור את החלום, אלא משום שהעז להציע דרכי התמודדות - כפי שיש לצפות ממי שגורל הציבור נתון בידיו.