אוי לאלוהים שאלו מגיניו

כלום אין עצם הטענה שבן-תְּמוּתָה עלוב זה בא להגן על האל, על שמו וכבודו, אינו ביזוי לאל? הרי בעצם הטענה מסתתרת האמירה שהאל האדיר אינו מסוגל להגן על עצמו, על שמו ותפארתו, וזקוק להגנת האדם! היש עלבון גדול מזה לאלוהות?! באופן זה האדם שבא לברך נמצא למעשה מקלל, בא לכבד ונמצא משפיל ומעליב


לעתים עולה בִּיְדֵי כּוֹתֵב לְתַמְצֵת רַעֳיון בפסוק אחד. "אוי לאלוהים שאלו מגניו" הוא פסוק כזה.

מוּשַׂג האלוהות קשה לתפיסה ולהבנה. בניגוד לאמירתו המפורסמת של ז'אן ז'אק רוסו "האדם נולד חופשי אך בכל מקום ידיו נתונות בכבלים", דומה שֶׁהַאָדָם נולד משועבד מבטן ומלידה: הוא בוקע לעולם חסר-ישע. בזה שונה האדם מרוב בעלי-החיים, אשר זמן קצר לאחר לידתם כבר עומדים על רגליהם, כעופרים וגורים, או לכאלו שכבר בוקעים עם נשק להגנתם, כצפעים שכבר ארס תחת לשונם. התינוק האנושי חסר כל הגנה, אפילו פרווה אין לגופו להגן עליו מהקור. משך שנים ארוכות הוא חסר-ישע וכל קיומו תלוי באמו, או בהוריו. הוא חייב, מטבע בריאתו, לציית להם בכל. משנפטר הצעיר ממשמעת הוריו, ולרוב הרבה לפני כן, נתון הוא למרותו של המורה, של החזק בחבורה, של ראש החמולה, של המפקד בצבא או ראש השבט. למעשה האדם בכל חייו נתון בכבלי-משמעת, ואפילו אם טיפס ועלה לראש הפירמידה, עודו שבוי בפחדים ומורשות מהן לא ישתחרר. לא בכדי חלק ניכר מאד של השליטים, כמו סטלין, היטלר ולהבדיל ריצ'ארד ניקסון, נתפס לפרנויה ואינו מצליח להשתחרר ממנה.

מוקדם מאד בא האדם החושב למסקנה שמעל כל אב, מורה ומנהיג יש סמכות גבוהה יותר, והחל במסע חיפושים אחריה, הן כדי לסגוד לה ולשאת חן בעיניה והן כדי לִקְרַב אליה, למקור הכוח. באופן זה יצר את מושג האלוהות. במאמציו לגלות את האל מצא כוחות רבים שדימה כי הם-הם אותה סמכות. בפרס עבדו את האש; בני המאיה והאצטקים עבדו את השמש; יורדי-ים עבדו את אֵל הים, והפלשתים - עם פולש מן הים שעבר לחקלאות בשפלת יהודה, הֶאֱלִיל את דָּגוֹן שבשמו מצויים הן הדג והן הדגן. אחרים בחרו בירח, או ברוח, או - כתרבויות אינדיאניות שונות - את האדמה. בתרבויות שונות, כמו במצרים, ביוון, ברומא וכן בהודו עד ימינו - יצרו כתות שלמות של אלים ואלילים.

עם "גילוי האלים" התפתחו פולחנים של "עבודת-האל". נראה שהפירמידות במצרים, כמו אלו של המאיה, או אבני ה"סטונהג'" באנגליה, נבנו תוך חקר השמש ולצרכי הסגידה לה. מונו כוהנים לביצוע הפולחנים, ומאחר שכלכלתם הייתה על הציבור התפנו אלו לפיתוח התיאולוגיה בצד לימוד הקריאה והכתיבה, האסטרונומיה ולאחר מכן האסטרולוגיה, ניבוי העתידות וביצוע מלאכת השפיטה כשזו לא קוימה בידי השליט.

השליטים הבחינו חיש מהרה לאן נושבת הרוח. על כן חלקם הכתירו עצמם כאלים, כמו חלק מן הפרעונים או שליטי האינקא, ואפילו אותו אנטיוכוס אפיפנס, שכננו המתייוון מסוריה ומאסיה הקטנה.

אחרים הכריזו על עצמם כבני-אלים, תופעה שנתמשכה עד לאמצע המאה הקודמת ביפן. גם ביהדות המלך היה "משיח ה'" וראשו נמשח בידי הנביא ב"שמן המשחה" המקודש.

אלוהות מופשטת קשה עוד יותר להבנה ועל כן אימצו דתות שונות את הפסלים. יש להניח שתחילה הפסל "ייצג" את האל, ומאוחר יותר הפך הַפֶּסֶל עצמו לאל. עד היום הקתולים והפרבוסלבים מעניקים קדושה לפסלים. כוהני הדת, שדברו בשם האל, צברו כוח אדיר. הם קיבלו את התרומות לקודש, הן מחיים והן בצוואות, השיגו פטור ממס, ועד מהרה היה הכהן הגדול מתחרה רב-כוח למלך. אחד השיאים היה התגברות כוחה של הכנסייה הקתולית. האפיפיור שבראשה היה חזק כמעט מכל מלך אירופי, בעיקר לאחר נפילת האימפריה הרומית ובמשך אלף השנים של שפיכות הדמים ומלחמות הפיאודלים בכל רחבי אירופה. הנרי השמיני, נואף נבון ורב-כוח היטיב להבין זאת ובמהלך מסוכן ועקוב מדם הדיח את הכנסייה הקתולית, יצר את הדת האנגליקנית והעמיד את עצמו בראשה.

כמרים תאבי-כוח לא היססו מעולם לעשות הכול על-מנת לצבור כוח, כספים וכבוד.

מלאכת אנשי-הדת קלה הייתה מזו של כל רודף שררה חילוני, כי הם הרי פעלו בשם האל, כאשר כל מטרתם, לכאורה, לא הייתה אלא להאדיר את שמו, את כבודו ולהעשיר את קופתו שמפתחותיה בידם. כל האמצעים היו כשרים. עוד ברומא ולאחר מכן בפירנצה ובקונסטנטינופול עשו שימוש ברעל ובפגיון, בהאשמה בכפירה ובהעלאה על המוקד, תוך החרמת אדמות הכופרים וכל רכושם.

לא עוד מונגולים וונדאלים תאבי-דם ובצע שהשתלטו על העולם המוכר, שדדו אותו ובנו אימפריות אדירות, לא אלכסנדר הגדול שנמלא דחף בלתי נשלט לכבוש עוד ועוד ארצות לתפארת שמו. מעתה המלחמות היו בשם האלוקים. מחצי האי ערב עלו צבאות הוואהבים הקנאים שקריאתם "אללה אכבר" ו"דִין מוּחַמָד בַּסֵיְףְ" שילבה בין קנאות מיסיונרית לתאוות-שוד. באירופה השסועה וזבת-הדם הוכרזו שוב ושוב מסעי-הצלב לשחרור עֶרֶשׂ הנצרות מידי 'הכופרים'. בדרך נרצחו יהודים ויריבים בשם הצלב. שם האלוקים בפיהם וחרב נוטפת דם בידם. הו, כמה רבים לאין-ספור מעשי-הנבלה והרצח שנעשו בשם האל. בשם האל, כלומר בשם הקתוליות והפרוטסטנטיות, רצחו גם בימינו באירלנד אירים את אחיהם, שלא לדבר על המלחמות והטבח ההדדי בין סונים לשיעים בארצות האיסלאם.

ועתה ללב הבעיה: יושב מרומים (היכן זה בדיוק?) השקיף ממעל על יציריו, שברא בדמותו ובצלמו, בְּעֵת שטבחו בשמו אלו באלו וְהֶחֱשָׁה. כל שליחי-האל-מטעם-עצמם באו להגן עליו ונמצאו מבזים את מהותו. לא ניכנס כאן לשאלה אם האל קיים, ואם כן- האם הוא מסדיר את תבל ומלואה בלבד, או גם מטה אוזן למצוקותיו של הפרט. הנקודה היא שכל הדתות מאמינות כי האל (או "משפחת האלים" שהייתה מוכרת במצרים או באולימפוס היווני, ועדיין קיימת בבודהיזם) הוא כל-יכול, וכי האדם הינו כְּאָיִן וְּכאֶפֶס לעומתו. זהו האל שיצר את כל הגלאקסיות, ובעולמנו הקט הפריד בין מים למים, בין אור לחושך, ויצר את כל הברואים. בצד עוצמתו העצומה של האל הנצחי ובן האָל-מָוֶת מוצא האדם, אותו אורח-לרגע בעולמנו, את הצורך, הזכות והעוז להגן על האל, ללחום על כבודו ולכפות את אמונתו בת-החלוף על בני-אדם אחרים!!

כלום אין עצם הטענה שבן-תְּמוּתָה עלוב זה בא להגן על האל, על שמו וכבודו, אינו ביזוי לאל? הרי בעצם הטענה מסתתרת האמירה שהאל האדיר אינו מסוגל להגן על עצמו, על שמו ותפארתו, וזקוק להגנת האדם! היש עלבון גדול מזה לאלוהות?! באופן זה האדם שבא לברך נמצא למעשה מקלל, בא לכבד ונמצא משפיל ומעליב.

בצד זה- עולה השאלה: "מי שָׂמְךָ?". מי הסמיך את האפיפיור, ילוד אישה, לשלוח לוחמים רצחניים לארץ הקודש, או למלחמות בצו מלך אירופי זה כנגד חברו? האִם הַאֵל אשר נִגְלָה למוחמד וציווהו להפיץ את האיסלאם גם הורה לו להרוג את יצירי-האל שנבראו בצלמו? מדוע המתין האל עד ש"שיגר" לעולמנו את ישוע לקראת חורבן בית שני? כיצד המתין עד שנת 620 כדי לשגר לעולמנו את מוחמד? כיצד התנהל העולם שברא עד אותם תאריכים? אולם אפשר וזהו נושא אחר החורג מנושאנו.

לסיכום - בן-אדם, דע את מקומך. דע מנין באת וכי אֶל הֶעֲפָר תָּשׁוּב. האל הגדול, אללה אכבר, אינו זקוק להגנתך. עצם מחשבתך להגן עליו היא עלבון לו. אל תשא את שמו לשווא!!

'בשם האלוקים': חַיֶּה וְתֵן לִחְיוֹת!!!