הלובי הכוחני של המו"לים הגדולים (מוזס את נמרודי) שנועד למחוק את 'ישראל היום' מהמפה, בתואנה מקרטעת לפיה רק תושב ישראל רשאי להוציא כאן עיתון, פועל בשיטות מעופשות, מיושן ומתעלם מהשינויים המהותיים במציאות התקשורתית שלנו.
לכאורה, הטענה כי יש לאסור על-פי חוק מתן היתר לתושבי חוץ להוציא לאור עיתון נשמעת הגיונית. תושב חוץ עלול, חלילה, לפגוע באושיות המדינה/הציונות/העם והארץ, ולכן אין להפקיד בידיו כוח השפעה משמעותי כמו הוצאה לאור של אמצעי תקשורת המוני, מה עוד שיכולתה של המדינה לנקוט נגדו אמצעים באם סרח מוגבלת, בהיותו תושב חוץ.
על-אף הגלובליזציה המציצה אלינו מכל ערוץ זר ומחדירה לחיינו ולחיי כל העולם המערבי את אלג'זירה ואת ערוץ חיזבאללה מלבנון, עדיין הייתי מקבלת את הטענות נגד מתן רישיון מו"לות לתושב זר, בהנחה שהטייקונים תושבי ישראל האמונים על תקשורת ההמונים מקיימים את כל תנאי הנאמנות לאתיקה המקצועית העיתונאית, המוסר, הצדק, היושרה והפטריוטיות.
זה אפילו נשמע מגוחך לחבר את כל הכותרות הללו למה שקורה היום בתקשורת שלנו.
היום, קורה למו"לים הגדולים מה שקרה פעם לערוץ 1, שהתעלם מהמתחרה הצעיר והנמרץ ערוץ 2, והמשיך להתנהל על-פי אותן נורמות מיושנות ש'עבדו' בעבר: נורמות של הסכמי שכר שערורייתיים שכבלו את הערוץ לכל מיני דרישות דרקוניות, בעיקר מצד הטכנאים שאסרו על שידורים באמצעות הטלפון הנייד, שמנעו שימוש בטכנולוגיות חדישות ושסירבו להקליט כתבה ללא צוות שלם, כולל תאורן באור יום מלא. בזמן שכספינו התבזבזו על החלמאות הזו, שעט ערוץ 2 קדימה ונערך מבעוד מועד גם לתחרות עם ערוץ 10.
אז מה עושים היום העיתונים הוותיקים, כשקם להם מתחרה חינמי שדומה להם כאח תאום? מתבכיינים ומנסים לחסום אותו בכל האמצעים העומדים לרשותם, תוך התעלמות מהעובדה שהמהפכה כבר כאן.
עד היום, חוששים נבחרי הציבור שלנו מחיסול חשבונות מצד אמצעי התקשורת הגדולים, לכן רבים מהם מעדיפים להתייצב לצידם ולהיאבק בעוצמה נגד הכוח החדש שקם בשוק, מה עוד שזהותו הפוליטית של הכוח הזה לא תמיד מריחה להם טוב.
ממלכת העיתונות הנרדמת נהגה, עד היום, ליישר קו ולצעוד בתלם המשותף, מתוך כניעה למציאות שחילקה ביניהם את עוגת הרייטינג בצורה די סיסטמטית. אז כולם ידעו שיש העיתון הגדול, ויש את זה שמשתרך מאחוריו, ויש את העיתון האידיאולוגי השמאלני ויש עיתונות כלכלית - שיחסית, ניהלה מלחמות קצת יותר מדממות.
הסטטוס קוו הזה הופר לפתע קשות, והרי היום, פתאום יש עיתון שלא מיישר איתם קו בנקודת הזינוק ומתנהל בכוחנות. פתאום, ההשפעה הבלתי מוגבלת של הטייקנים ספגה חבטה קשה - והם מ-בול-בלים.
הימים של 70% רייטינג לעיתון אחד חלפו עברו. הימים שבכל בית רכשו עיתון, נעלמו ואינם. יש היום הרבה חלופות. בהן, החינמון 'ישראל היום', בהן חלופות אינטרנטיות.
דני בן-סימון טען כי הוא מצדד בחוק, משום שהוא רוצה להגן על העיתונות בישראל במתכונתה הנוכחית. הטענה הזו תמימה במקרה הטוב ופאתטית במקרה הגרוע. וכי מה כל כך ראוי להגנה בעיתונות הישראלית היום? האובייקטיביות השורה על כל דיווח? נקיון הכפיים של הכותבים? האתיקה העיתונאית הראויה לשבח? ההימנעות מגישה חד-צדדית? האבחנה החדה בין חדשות לבין פובליציסטיקה?
לפני הבחירות אמרו ששלדון אדלסון הקים את העיתון כדי לרפד את ביבי. ומה עכשיו? למה הוא ממשיך? אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ברצינות ובמלוא החומרה האם "ישראל היום" נמצא בכיס של ביבי? ואם כן, האם זה היה מפריע למישהו מהמו"לים הגדולים אם אדלסון לא היה נוגס ברייטינג ובמכירות שלהם? והרי גם רשת "ידיעות" ניסתה להוציא חינמון שייתן תשובה וסגרה אותו לאחר זמן, כשגילתה שזו אינה תרנגולת המטילה ביצי זהב. לעומת זאת, אדלסון ממשיך ללכת על כל הקופה ומבחינת היקף הפרסומות ב"ישראל היום", לא אתפלא אם העיתון כבר מתחיל להרוויח.
שאלת ה'עמדה' שמציג "ישראל היום" לא באמת נבחנה לעומק. מקריאה חובבנית ב"ישראל היום" מצאתי כמה ביטויים לאהדה לנתניהו: הכתב המדיני שלמה צזנה, שהיה מוחרם על-ידי אולמרט, הפך לכתב האהוד על לשכת ראש הממשלה בעידן ביבי. ראיתי גם שמפרגנים פתאום לשרה. שרה הייתה פה, הייתה שם, מצולמת עם הז'קט הירוק רמזור שלה. נשאלת השאלה, האם העיתון הזה ייתן גיבוי אוטומטי כל מה שביבי יעשה? אם כן, צריך לשים את האצבע על הבעיה הזו ולא להסתתר מאחורי הצעת חוק שלא נבחנה אלא בראי של 'עיתון אדלסון'. לא כך מחוקקים חוקים.
מצד שני, הזכיר בצדק אחד הטוקבקיסטים את העובדה שגם הבעלות על עיתון הארץ נמצאת, חלקית, בידיים גרמניות. האם להארץ אין אג'נדה? האם תפיסת העולם המוצגת בהארץ לא מייצגת קריאה לחיסול ממוקד של המתנחלים "אדוני הארץ" בפי
עקיבא אלדר? או לפסילה מוחלטת של השופט
נעם סולברג, אך ורק בגלל דעותיו הפוליטיות? האם תפיסת עולם זו לא הובילה לפסילת מועמדותו של סולברג לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה?
המנהג הזה של איפה ואיפה, כשההקריטריון המנחה היחיד הוא 'הלנו או לצרינו', כלכלית ופוליטית, הוא פסול ומסוכן.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
