זה היה אמור להיות הקלף האחרון של קני קורנוול, סוחר סמים בן 17, שיעזור לו להיחלץ משנים ארוכות בכלא. פרקליטיו של הנער הבריטי שהורשע ברצח טענו בבית המשפט לערעורים כי הכרעת הדין בעניינו הייתה לקויה: בראש חבר המושבעים שהרשיע אותו לא ישב סתם אזרח, אלא בעל טור בטבלואיד "סאן", שנוהג להצליף בקביעות במערכת המשפט הבריטית על רחמנות היתר שהיא נוהגת בעבריינים.
הטענה כי עיתונאים חורצים את דינם של חשודים ושל נאשמים אינה חדשה לעיתונות בכלל, ול"סאן" בפרט. בדרך-כלל האשמה כזו נשמעת למראה מריחות המכחול הגסות בכותרות כמו "הרוצח" או "הפדופילים". ה"סאן" מתמחה בכותרות כאלה, כמו טבלואידים אחרים בבריטניה. וגם במדינות אחרות.
אולם במקרה הנדון מדובר היה בסוגיה יוצאת דופן בממשק הרגיש שבין עיתונאות למשפט: האם יכול עיתונאי שיש לו דעות מוצקות בנושאים משפטיים, שאולי כבר מתכנן את המאמר שיכתוב לאחר תום המשפט, לפסוק בהגינות אם הנאשם זכאי או אשם? והאם יכולה מערכת המשפט להפקיד בידי עיתונאי שכינה במאמריו את נשיא בית המשפט העליון הבריטי הלורד פיליפס "ידיד השודדים" והגדיר שופט אחר, הלורד וולף, כ"חברם של הפורצים", את ההכרעה בגורלו של נאשם בעבירת אלימות חמורה?
במקרה של הנער קורנוול, סוחר סמים שרצח בתשע דקירות סכין את אחד מלקוחותיו, התשובה הקצרה היא כן. השופטים הנכבדים של בית המשפט לערעורים קראו רבים ממאמריו של העיתונאי, פרגוס שנהאן, בחנו את מהלך המשפט - ודחו את הערעור.
לעיתונאי שנהאן, כמו ליתר המושבעים, יש דעות בנושאים שונים, פסק השופט לבנסון. ההבדל היחיד הוא שהם אינם מפיצים את דעותיהם בפומבי. אך אין בכך כדי לטעון שפסיקתו של העיתונאי נכונה וראויה פחות משל יתר המושבעים. "מי יכול להסתייג מהאמירה שרציחות בדקירות סכין ומכירת סמים קשים הן נושא לדאגה חברתית חמורה?", כתב לבנסון. "ורבים מותחים ביקורת על תהליך המשפט הפלילי ועל פסקי הדין של השופטים".
נכון ששנהאן מתח במאמריו ביקורת על שופטים שאותם תיאר כליברלים, כתב השופט, אבל הוא גם כתב על אוסמה בן-לאדן, על מותה של הנסיכה דיאנה, על מפקד משטרת לונדון, על פוליטיקאים ועל עונש מוות. ובכלל, מה שעמד לדיון במשפטו של קורנוול לא נגע לשאלות העקרוניות כיצד צריך להענישו, אלא רק אם הוכח מעל לכל ספק שהוא לא פעל מתוך הגנה עצמית כאשר נעץ שוב ושוב את הסכין בגופו של הלקוח, אלן ריילי.
סניגוריו של קורנוול גם טענו שמאמר שפירסם שנהאן לאחר המשפט, ובו תיאר את חוויותיו "פוקחות העיניים" כמושבע, מעיד על עמדותיו המוצקות בעניין שעמד להכרעה. ואולי, רמזו, היה בפסיקה גם כדי לקדם את העניין במאמר שתיכנן לכתוב, שהרי הרשעה הופכת את הטקסט ל"סיפור יותר טוב".
אבל גם מכך לא התרשמו שופטי ערכאת הערעור, וקבעו שאין במאמר דבר המעיד על כך שמשהו היה משובש בהליך המשפטי. קורנוול יישאר בכלא לפחות 15 שנה, ושנהאן יכול להמשיך לקדם את האג'נדה של חוק וסדר במאמריו ב"סאן", וגם לשבת שוב על ספסל המושבעים אם ייקרא להשתתף בחוויה המשפטית.
לשופטי הערעור הייתה רק הערה-הצעה אחת לגבי העתיד. מוטב, כתבו, כי בכל פעם שעיתונאי נקרא לשמש מושבע במשפט שיש לו קשר לנושאים שעליהם ביטא עמדות נחרצות בעיתון, בעיקר בעניינים הנוגעים למצב המשפטי, הוא ידווח על כך לשופט מראש. כך יוכל השופט לקבל החלטה מושכלת באשר ליכולתו של העיתונאי למלא כראוי את התפקיד שמוטל עליו.
ההכרעה בשאלה אם עיתונאי יכול לשמש מושבע ככל אזרח, שעליה דווח לפני שבועות אחדים
באתרי תקשורת ומשפט בבריטניה, מעסיקה גם מדינות אחרות שבהן נהוג משפט על-ידי מושבעים. בארצות-הברית מצא עצמו העיתונאי דניס קולינס ב-2007 על ספסל המושבעים באחד המשפטים שעוררו עניין רב בוושינגטון: האשם היה לואיס ("סקוטר") ליבי, יועצו הבכיר לשעבר של סגן הנשיא דיק צ'ייני. ליבי הועמד לדין על שיבוש הליכי משפט בפרשת הדלפת שמה של סוכנת ה-CIA ואלרי פליים, כדי לפגוע בבעלה, השגריר לשעבר ג'וזף וילסון, שתקף בפומבי את הממשל על ההטעיה הציבורית שקדמה לפלישה לעירק בדבר "הנשק להשמדה המונית" שכביכול בידי סאדם חוסיין.
כמו שנהאן בבריטניה, גם קולינס בארצות-הברית נבחר על-ידי עמיתיו לשמש ראש חבר המושבעים. מתברר שלמושבעים יש דעה טובה על עיתונאים. כתב לענייני משפט
תיאר פעם כיצד גילה כי ברגעים שבהם רשם בפנקסו פרטים מסוימים מעדויות במשפט, מיהרו כמה מושבעים לעשות כמוהו. הם חשבו כנראה שאני כעיתונאי מיטיב לזהות מה חשוב, סיפר. הרגשתי שאני מתחיל להשפיע על ההליך המשפטי. מאז הקפיד לשבת באולם במקום שלא היה בקו הראייה של המושבעים.
כאשר תם משפטו של ליבי, היה קולינס ראשון המושבעים שהתראיין לטלוויזיה וסיפר על מהלך המשפט מנקודת ראותו של עיתונאי-מושבע, ואחר כך פירסם מאמר ארוך על כך ב"הפינגטון פוסט". מבחינת מערכת המשפט האמריקנית, אין בכך כל בעיה, אבל מי שמיהרו לנעוץ בו את שיניהם היו כצפוי תומכי בוש ברשת פוקס. איך ייתכן, שאל
הפרשן ג'ון גיבסון, שדווקא קולינס, לשעבר איש ה"וושינגטון פוסט", שדעותיו השליליות על בוש ידועות לכל, נבחר להכריע בשאלת אשמתו של בכיר במימשל?
כמו בפרשה בבריטניה, גם במקרה הזה שאל גיבסון אם אין לעיתונאי היושב על ספסל המושבעים גם אינטרס כלכלי בהרשעה, שכן היא תסייע לו לקדם ספר שבוודאי שיכתוב על הפרשה. "הרשעה מוכרת ספרים", כתב גיבסון. "זיכוי זה סתם עוד יום בבית המשפט".
עוד בנושא:
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
